אחרי התעללות שיצאתי ממנה, מנסה להבין- מדוע הדור שלנו כל כך רע?

שלום שמי הוא בדוי וארצה להתחיל בסיפור עלי.

מאז מעולם לא הייתי ילדה מקובלת, אני תמיד הייתי באמצע. בגן היו צוחקים עלי.. ההורים שלי התגרשו שהייתי בת חמש ועברתי לגור עם אמא בעיר אחרת ושם הכל מתחיל. עד כיתה ה׳ לא היו לי ממש חברים.. הייתי ילדה במעמד ממוצע, לא היו עושים עלי חרם ולא הייתי מלכת הכיתה. בכיתה ה׳ הכל התחיל, הלחץ החברתי, המעמדות הברורות והפחד להיות אחר. אני לא ילדה שמשחקת הצגות, אני מי שאני וזהו. בכיתה ה׳ המעמד שלי ירד, הפכתי ללא מקובלת, ולדחוייה ועשו עלי חרם בסוף השנה. בכיתה ו׳ נשארתי אותה ילדה לא מקובלת, לא דיברו איתי הרבה.. הייתי הרבה לבד. חשבתי שהעלייה לחטיבה תהיה טובה בשבילי והזדמנות לפתוח דף חדש.

באותו חופש גדול בין כיתה ו ל-ז׳ הכרתי את אותם הילדים שיהיו איתנו בחטיבה. הם היו נחמדים אלי מאוד, והייתה לי תקווה שכיתה ז׳ תתחיל טוב ותיגמר בטוב, אבל זה לא היה ככה..

והינה החלק הקשה בסיפור שלי- כיתה ז׳. בתחילת השנה הרגשתי טוב, אז שהגיעה החלק שבו הבנתי שבשביל להיות מקובל אתה צריך שלושה דברים:
1. פה מגעיל
2. יופי/גוף יפה/כסף
3. איש ללא לב

ואיך זה פגש אותי? ובכן, שאתה מקובל אתה בעצם נמצא בפסגת הפירמידה- אתה בטופ. ובשביל להיות מקובל בבית ספר אתה משתמש בשיטה המגעילה שהיא לדרוך על ילד אחר במטרה להיות גבוה. הרבה פעמים נתקלתי למצב שהייתי צריכה לקטול מישהו, ללעוג לו ולהשפיל אותו- אבל לא עשיתי את זה, כי אין לי את האופי בשביל זה.

לאט לאט המצב החברתי שלי שוב נפל- וככה גם בבית. ההורים שלי התחילו לריב שוב על מזונות, כסף ועוד.. והם דחפו אותי לתוך הריב שלהם. המצב בבית ספר התחיל להידרדר מאוד והפכתי לאחת הילדות הכי מוזרות שיש בבית ספר, אותם הילדים שהכרתי בקיץ נטשו אותי, ילדים שלא היכרתי עוד כבר פסלו אותי, ואז הגיעו ההודעות.

הייתי מושפלת לפני בתוך ואחרי הבית ספר, היו שולחים לי שאני מוזרה ומסכנה הינה אני אפילו זוכרת כמה:

פין שחור מקפץ תהיה בשקט
חתיכת כושית עם שיער לבן
אני יהרוג אותך
אני אדקור אותך
מסכנה בלי חברים
מוזרה שמחפשת חברים בקבוצות ווצאפ
תסירו את החופרת הזאת
מתי תביני שלאף אחד לא אכפת אם תמותי
אני אקרא ל**** ול***** שיבואו להרביץ לך
מפגרת
מטומטמת

במשך שנה שלמה אני סבלתי מזה, היו אפילו מושכים לי בשיער עם ספינרים וצורחים לי באוזן.. ומה לא. עכשיו תוך כדי שזה קורה- המצב בבית שלי נוראי, אני לא רציתי לגור עם אמא שלי כי רבנו כל הזמן וזה היה מגיע למגע פיזי, רציתי לעבור לאבא שלי אבל הוא פחות רצה.. במקום להתכונן למבחן הייתי מתעסקת איפה אני אגור, אתם קוראים נכון.

ובמשך שנה שלמה הייתי סגורה בחדר וכמה בכיתי.. כי אין לך עם מי לדבר. לא היו לי חברות, המשפחה שלי מצד אמא סימנו אותי באדום, ואבא? לא תודה.. לא.
הייתי מתעודדת עם מוסיקה, משהו שהפך לחלק ממני.
ואז אחרי שנה, ביוני לקראת הסוף, אחרי שהשלמתי עם אמא שלי (תהליך שלקח לא מעט זמן) החלטתי ב-11 ליוני, לשלוח לאמא ולאבא שלי את כל ההודעות ששמרתי בטלפון, בשניה אחת- אני שניתי המון. לא הגעתי לבית ספר למשך כמה ימים, ואספו את כל השכבה שלי לשיחה. כל כך כאב לי וכל כך פחדתי ללכת לבית ספר.

בחופש הגדול עברתי תהליך מדהים. מהמקום הכי נמוך אני עליתי הכי למעלה- ולא בקטע חברתי, בקטע נפשי.
הייתה לי יועצת נפלאה שעזרה לי ואבא ואמא שתמכו בי, ופתאום הבנתי כמה אני חכמה, וכמה אני יפה, וכמה שאני מיוחדת. ובתחילת כיתה ח׳ לא נתתי לאף אחד להשפיל אותי, התחלתי לתת את הדעות שלי, התחלתי להיות חזקה ובוגרת. וכתבתי פוסט באינסטגרם שלי שהלך ככה-

שכבה יקרה תודה לכולם,
תודה על החרם, על ההשפלות, ועל הסבל.
כי בזמן שכולכם חיפשתם על מי לרדת אני בניתי לי עמוד שדרה. אז במחשבה אחרת- תודה על החיזוקים, תודה על הכוח שימשיך איתי לאורך כל חיי.

היום אני בת 14 בכיתה ח’, מאושרת מהחופש

ואיך זה מתקשר לדור? שימו לב:
בערך 10% היו אחראים להשפלות שלי
בערך 60% היו שפוטים וכבשים שעזרו להם.
בערך 28% לא דיברו איתי מתוך ״פאדיחה״
בערך 2% עוד דיברו איתי

וזה ככה בכל מקום, כל הזמן. למזלי היה לי את הכוח להשתפר ולא להיכשל כי שנתיים שלמות נלחמתי על מקומי להיות מי שאני, אבל נדירים כמוני. חשבו על כל הילדים שוויתרו, שהיום הם עדר ללא אופי, שמעשנים ושותים בגיל 14! או אפילו כאלה שמוותרים, והולכים..

ילדים לא מודעים למעשים שלהם, לפחות לא כולם. שימו לב אליהם.. אני לא רוצה שאף אחד יחווה את מה שחביטי. ולמקרה שלא הבנתם מה זה חופשי בגילי:
שכולם שומעים מזרחית למרות שהם לא אוהבים-
אני שומעת את רד הוט צילי פפרס בלופים
שכולם לובשים אדידס- אני לובשת בגדים בסגנון בוהמי שאני מאוד אוהבת.
בזמן שכולם מדברים בגועל- אני מנומסת כי זה טוב לי
ובזמן שכולם יורדים על כולם- אני כבר חושבת על החלומות שלי.

תודה לכם:)