בן 28, יצאתי מפשע, עברתי שיקום ורוצה לעשות טיול אחרי צבא. מאוחר מידי?

יש לי חתיכת סיפור חיים שאני אפילו לא יודע מאיפה להתחיל.
נולדתי בשכונה קשה מאוד, עם אבא נרקומן שכל פעם שלא היה ניראה לו משהו היה מרים ידיים, ואמא שעובדת מהבוקר עד הלילה בשביל פרנסה ובקושי נמצאת בבית, המצב בבית היה מאוד קשה, אנחנו 3 אחים, בשונה מאחים שלי שלמדו והיה להם שאיפות להצליח בחיים ולצאת מהשכונה ולהתקדם, אני הפסקתי ללמוד בכיתה ז' ומצאתי את הנחמה בחברה בשכונה.. שקינאתי באנשים "החזקים" שיש להם כסף מכוניות יוקרה, שם "כבוד" אני לא יפרט אבל ראיתי המון מקרים קשים שעיצבו לי את האישיות, הייתי גם בכמה סיטואציות קשות של חיים ומוות , הייתי מסתבך עם עוד חבר שהיה לו רקע דומה לשלי אבא בכלא חלק מהאחים כבר לא איתנו וגם הוא עבר לא מעט תראומות שהביאו אותו למצב הזה, אולי בגלל זה התחברתי אליו כל כך, ועל בסיס יומי הסתבכנו, מסתובבים עד הבקרים ומחפשים אקשן.. ככה זה נמשך עד גיל 17 ששפטו אותי על משהו ל6 שנים בכלא על משהו שהעלילו עלי (אף אחד פה לא מכיר אותי ואין לי אינטרס לשקר אבל זאת האמת) כל המאסר עברתי יסורים איך הגעתי למצב הזה, במיוחד שראיתי לכל אורך התקופה איך אחים שלי מתקדמים שהיינו בקשר טלפוני בלבד, מסיימים בית ספר עם בגרות מלאה, מסיימים צבא בתור לוחמים בהצטיינות, לסיפורים מפה ועד לסוף העולם, ואצלי כל יום כמו האתמול בלי חוויות בלי מטרות בחיים משלם משלם על דברים שעשיתי ולא עשיתי ומיואש. לאחר השיחרור עוד נסיתי לחזור למוטב אבל שום דבר לא יסתדר, החלפתי עבודות כמו גרביים, הרוב המוחלט פשוט לא הסתכל עלי ומי שכן קיבל אותי הצלחתי לדפוק את זה.. ולא מצליח להיכנס למערכת יחסים יציבה אולי זה מהקינא לאחים שלי שהם הספיקו לעשות טיול מסביב לעולם, אחד מהם הספיק להתחתן ויש ילד בדרך. ואצלי חושך לא מצאתי את עצמי בעולם הזה, ולא רציתי לחזור אחורה לפשע, במיוחד אחרי כל ההבטחות לעצמי ולאחרים והתחלתי עם הסמים נסיתי גם לגמור עם החיים שלי בכמה הזדמנויות שלא צלחו לא היה לי כבר טעם להמשיך, ובדרך מצערת הפעם זה באמת עבירה שעשיתי נשפטתי לשנתיים.. בשחרור שלי אח שלי לקח אותי לשיחה שאו שאני לוקח את עצמי ביידים ואני יקבל עזרה ייעוץ ומה שצריך (אחים שלי כבר גדלו סיימו תואר, קנו בית משפחה ילדים שיודעים מה הם רוצים מעצמם עם מטרות בחיים) או שדרכנו יפרדו.. אחי לקח אותי תחת חסותו מצא לי דירה בישוב שהוא גר, סידר לי עבודה בישוב אצל חבר שלו, שחיפשו עובדים בנרות. בהתחלה הייתי אופטימי נסיתי להתחבר אבל לא יודע האופי של האנשים פה שונה שנות אור ממני בהתחלה הייתי יושב פה עם אנשים ומנסה להתחר אבל שותק רוב הזמן שאולי בגלל זה חלק מפה חושבים שאני מוזר.. חוץ מהעבוה שאני מבסוט ממנה אין לי פה חיי חברה חוץ מאחי והמשפחה שלו אישתו והילדים.. מערכת יחסים אני לא מרגיש מוכן במיוחד גם שאני בשלילה ולצאת מפה קשה מאוד.. אני כבר 3 שנים פה התקדמתי המון עם זה בשכר או סתם להיות בנאדם יותר רגוע, אבל אני מרגיש מת מבפנים שלא עברתי כלום לא ראיתי כלום שאני לא מתחבר פה לאף אחד, אני עוד שבוע חוגג 29 ועוד שנה 30 ומה עברתי טוב בחיים? כלום..
בזמן האחרון מתבשל אצלי הרעיון לקנות כרטיס טיסה כיוון 1 ולחפש את עצמי לחוות אולי יותר מאושר אחד לראות עולם תרבויות שונות, ושיתפתי את אחי שאני תופס ממנו בנאדם מאוד חכם.. והוא כמעט זרק אותי מהבית, אמר לי תתאפס על עצמך אתה כבר מבוגר ל"טיול אחרי צבא" והמנהל שלך יזרוק אותך וכל מה שבנית פה ילך לפח ולאן תלך?(חשוב לציין שאף פעם לא אמרתי לו למעט השיחה הזאת שאני סובל פה ולא מוצא את עצמי למרות שכלפי חוץ אני מזייף שטוב וכן מדבר פה עם אנשים) אבל מנגד לאחי יש מטרות והוא כן מצא את עצמו להבדיל ממני שאני מרגיש מת מבפנים בלי מטרה רק עובד מגדיל את החשבון בבנק וזהו
אני מרגיש שאני חייב את זה לקנות כרטיס פתוח שיקח חודש שנה שנתיים אבל מפחד מההשלכות, וגם אולי הגיל גם משחק תפקיד כמו שאחי אומר אני פוחד גם מה תגובה שלו אחרי כל מה שנתן לי ומי יודע בלעדיו איפה הייתי היום...
אני כבר גוסס מפנים בדיכאון לא יודע כבר מה לעשות.
סליחה עם החסרתי המון פרטים או שהכל יצא לא ברור השעה 4 לפנות בוקר והרגשתי שאני חייב לפרוק לקבל דעות שונות מאנשים שונים