מרגישה בודדה כבר המון שנים, כרגע אין לי כלום...

מה הולך?
אז לאחרונה חשבתי המון האם לכתוב פה שאלה או לא וכשנכנסתי לאתר קודם כל מצאתי מישהי שהזדהיתי עם מה שהיא כתבה, הרגשתי שהיא ממש תיארה אותי.
אני מצוטטת אותה:
אני בחורה נורא הפכפכה וקיצונית; שמחה ומקפצת באופן קיצוני ולאחר כמה רגעים יכולה לשקוע בבאסה וחוסר חשק ורצון להכל. אני רגישה בטירוף, מסוגלת לפרוץ בבכי מכל דבר, באמת, מכל דבר ואולי גם בלי סיבה. אני לא מצליחה לפתח שוב יציבות, בשום דבר; לא עבודה, לא מסלול כלשהוא(קריירה, לימודים, תחומי עניין), מערכות יחסים (זוגיות, חברות, משפחה), יציבות מחשבתית או לבצע החלטות.
אני די חיה את העבר שלי והוא אינו מתוק. איני מצליחה להתנתק רגשית.
אני דיי ביישנית ודאי סגורה ברוב הזמן, למעט ימים בודדים שבהם אני קמה עם בטחון עצמי (עד גבול מסוים)
יש לי בעיות תקשורת; לא מצליחה לספר או לדבר רגשות אישיים, אני די שומרת הכל לעצמי.
(זה הקישור שלה: https://www.askpeople.co.il/question/200916 )

בכל מקרה, אני אתן לכם עוד טיפה רקע על עצמי.
אני בת 21, משוחררת כבר חודש וקצת. אני בן אדם מאוד שיפוטי כלפי עצמי והסביבה, אני מרגישה שאין לי מכנה משותף עם אף אחד מבני גילי... אני לא מתחברת לכל המסיבות והפאבים למיניהם, לא שותה או מעשנת. כל ההתעסקות הזו ברשתות חברתיות פחות מדבר אליי, מי העלתה מה או מי יוצאת עם מי וכו'.
ולאחרונה אני תחושת הבודדות התחזקה יותר מאי פעם...

אני מרגישה שלכל מקום שהגעתי אליו תמיד הרגשתי זו שמסתכלת על כולם מהצד. אני אתחיל עם היסודי כי זה הכי רחוק שאני זוכרת.

ביסודי המון היה באשמתי, לא התעניינתי בחברה ולא חיפשתי להתחבר לאנשים, או שאולי לא ידעתי איך? אני זוכרת את עצמי תמיד רבה עם אנשים ופחות "מקובלת". צחקו עליי לא מעט פעמים, על לא מעט דברים.

בכל מקרה, תמיד קיוויתי שבשלב הבא של החיים הכל ישתנה.
הגעתי לחטיבה ושוב מצאתי את עצמי רודפת אחרי חברים. היו לי כמה חברות (היינו חבורה של 4 בנות), אבל הן לא היו חברות אמיתיות. היינו חברות לכיתה, הסתובבנו ביחד בבית הספר ושם זה נגמר. מדי פעם (אחת לכמה חודשים) היינו הולכות לאכול ביחד או משהו כזה, אבל גם זה היה משהו ממש נדיר ובקושי קרה. אמרתי לא נורא, בתיכון יגיעו עוד אנשים ואני בטח אמצא לי את מעגל החברות שלי, או לפחות חברה אחת טובה.

ושוב, כמו גלגל שחוזר על עצמו, הגעתי לתיכון (עם פחות או יותר אותם אנשים) ולא המון השתנה. נשארנו אותה חבורה קטנה של חברות והכל חזר על עצמו בדיוק כמו בחטיבה. הייתה לי תקופה דיי ארוכה בתיכון שהייתי בסוג של דיכאון. נמאס לי מהכל ובאמת שהיה קשה לי לחזור כל בוקר לאותה המציאות. הייתי על הקצה מבחינה נפשית. חיכיתי רק לסיים כבר תיכון ולהגיע לצבא, להכיר את החברה לחיים סוף סוף שכולם מוצאים להם שם.

ואז הגעתי ללימודים קדם צבאים. שמה באמת הרגשתי שאני פורחת. הכל היה שונה. היו לי המון חברות וידידים שרובם נשארו חברות וידידים בגדר הלימודים ולא מעבר. אבל נשארנו אני, חברה ועוד מישהו שבאמת ממש התחברנו.
יצאנו הרבה (גם בתקופה שלאחר מכן, כשכולנו היינו חיילים) וכו'. אבל אני עוד אחזור אליהם.

בכל מקרה, הלימודים נגמרו וכמו שאמרתי באמת הרגשתי שאני מתחילה משהו טוב.

ואז התגייסתי.

בניגוד להירתעות הכללית של רוב בני הנוער כיום, אני ממש חיכיתי לגיוס. ידעתי שזו התקופה שלי להגיע למקום שאף אחד לא באמת מכיר אותי ולבנות את עצמי מהתחלה. להכיר סוף סוף חברים חדשים ולהגיע בגישה קצת אחרת.
באמת שבהתחלה הכל היה בסדר. הכרתי מישהי בבקום שמסתבר ששובצנו לאותה הטירונות והיא אפילו הייתה איתי באותו החדר. אבל היא הייתה היחידה שהייתה סוג של "חברה". זה לא נשאר להרבה זמן והיא התחילה להתרחק אחרי שבוע ביחד. אני יכולה להבין אותה. הייתי דיי תלותית. לא הצלחתי להתחבר עם אף אחת אחרת ןהיא הייתה החברה היחידה שלי שם. למרות הריחוק עדיין נשארנו דיי קרובות אבל זה לא תפס מעבר לטירונות. שבוע בסדיר והיא התחילה לסנן אותי וככה הקשר נותק.

בכל מקרה, בטירונות לא איבדתי תקווה. ידעתי שאני הולכת להגיע לסדיר שלי ושוב להתחיל סוג של מחדש. הכל שונה מהטירונות, אני מגיעה למקום חדש ושוב לאנשים חדשים.
אבל שוב, כמו גלגל שמסתובב לו, הגעתי למקום שהכי פחות רציתי להגיע אליו.
שירתתי רחוק מהבית והייתי בסוג כינוס עצמי.
לא הייתי מוכנה לדבר עם אף אחד ובטח שלא להישאר במקום הזה.
לאחר כמה חודשים ביחידה הזו, כשלא פיתחתי קשר חברתי עם אף אחד הבנתי שיש לי שם עוד שנה ומשהו ושאין לי מה לעשות.
אז התחלתי לפתח קשרים בקטנה. אנשים גם מתחלפים ככה שזה נהיה יותר קל עם הזמן. הפזמניקים שלא רוצים איתך שום קשר לאט לאט עוזבים ומגיעים חיילים חדשים שאת יכולה פחות או יותר להתחבר איתם.
אבל עם כל חיילת חדשה כזו שהגיעה היה חיבור מהיר ואז ה"ישנות" משכו אותה אליהן.
הייתי בסדר עם כולן בשלב הזה של השירות, פשוט לא הצלחתי להתחבר לאף אחת באמת. לא הרגשתי שיש לי מישהי שאני יכולה לפנות אליה. לא הצלחתי לייצר שום חברות או קשר עם מישהי שיימשך ליותר משיחה אחת.
ואז הגיעה מישהי אחת שהתחברנו מאוד, אבל גם זה התפרק דיי מהר. גיליתי שהיא שקרנית ברמות. לא רק לי, לכולם. היא פשוט כזו. כל מילה שיוצאת לה מהפה היא שקר. אם היא הייתה אומרת לי שיורד גשם בחוץ הייתי צריכה לצאת בחוץ ובאמת לוודא שיורד גשם.
למרות החיבור היחסית טוב שהיה לי איתה לא הייתי מוכנה להשאר בקשר עם מישהי שאני לא מאמינה לה כשהיא אומרת לי בוקר טוב. אז התרחקתי ממנה.
כמובן, נשארנו בקשר. אבל שוב נשארתי לבד.

ממש לקראת סוף השירות שלי התחברתי למישהו שהיה איתי ביחידה. היום הוא הידיד הכי טוב שלי ואני באמת מחשיבה אותו כחבר היחיד שלי. הוא הדבר היחיד שלקחתי מהצבא. ה"חברים לחיים" שכולם מוצאים בצבא - אני מצאתי אותו. הבעיה היא שהוא גר כמעט 3 שעות נסיעה ממני. אבל זו לא הפואנטה אז נמשיך;

נחזור שנייה ל2 החברים שדיברתי עליהם מהלימודים הקדם צבאים.
בתקופת הצבא היינו יוצאים המון וסוף סוף הרגשתי שיש לי חברים אמיתיים. שכיף לי לצאת. שיש לי לאן ועם מי.
זה דעך לקראת השחרור והיום אנחנו כולנו בקושי מדברים. אני היחידה שמשוחררת והם עדיין בצבא. כל אחד בחיים שלו כזה. לא יודעת...


בקיצור, אני משוחררת כבר חודש וחצי ועוד לא יצאתי אפילו פעם אחת עם חברים. שלא נדבר על בכלל ליצור קשר עם חברים.
אני והידיד הטוב מהצבא בקשר טלפוני, אבל מה זה כבר קשר טלפוני?
2 החברים השניים, כמו שאמרתי, זה דיי התפרק. אני כל הזמן מנסה שנצא ונעשה דברים אבל הם תמיד לא יכולים או מבטלים.
וזהו.
אין לי עוד חברים.
אני לא יודעת איך בכלל להכיר עוד אנשים וחברים.
הדבר שהכי הייתי רוצה בעולם זה שתהיה לי פשוט חברה אחת טובה שבאמת אוכל לספור לה הכל והיא לי. כמו אחות כזו.
אבל כרגע אין לי כלום...
ואני לא מדברת רק על חברים בשביל לצאת, זה הרבה יותר מעבר. זה לבנות את הקשר הזה עם אנשים.
שלא לדבר על בן זוג... אבל זה כבר סיפור ליום אחר.

אני יודעת שזה היה יותר סיפור מאשר שאלה אבל כל עצה לאיך להתקדם מכאן תתקבל בברכה