שלום.
אני יעל, בת 14.
מאז כיתה ז' אני כבר מעוניינת לעבור לפנימייה.
וזאת מפני מספר סיבות.
אמא שלי לא יציבה אפשר לומר. רגע אחד היא תהיה מתוקה נורא ותרצה לשמח ולפנק אותי, ולאחר מכן תתעצבן מכל דבר ותתייחס אליי נורא, תהיה מציקה וצווחנית, תהיה גסה, ואף פעם לא תנסה להבין אותי.
כל הוויכוחים שיש לנו בעקבות זה מייאשים אותי, קשה לי להתמודד איתה. זה גם נותן לי תחושה של ילדת שמנת כפוית טובה, אחרי כל מה שהיא עושה בשבילי בסופו של דבר אך בצורה לא נכונה. זה לא משהו שישתנה אצלה, היא מסרבת ללכת לטיפול פסיכולוגי, להאמין שהיא לא בסדר. אחי כבר עזב את הבית אל הסבתא מעט לפני הצבא.
ההורים לא מתפקדים בתור הורים טובים לדעתי ואני מאמינה שלדעת הרוב. אבא שלי מעשן רוב הזמן, משחק במחשב במרפסת, עובד בחוץ או ישן. הוא די אדיש.
סיבה נוספת שאני רוצה לעזוב היא שאני איבדתי המון כוחות נפשיים. אני לא מאבחנת את עצמי, אבל אני כמעט בטוחה שאני לוקה בדיכאון או הפרעה נפשית כלשהי. יש לי המון יכולות, אבל אני מרגישה כלואה בתוך עצמי ובתוך הסביבה הזאת בעיקר.
אני גם מרגישה בודדה, וטיפשה.
ואני אסכם את זה ואומר שאני חושבת שפנימייה תתרום לי המון, אבל אין לי איך להגיע לדבר כזה. כבר הייתי בוויכוחים רציניים עם אמא שלי לגבי זה. אין סיכוי שההורים יסכימו. בנוסף גם יש לי כלב, ואני די בטוחה שאם אעזוב הם ימסרו אותו מפאית שאמא שלי לא אוהבת אותו (כלומר היא כן, אבל הוא משתין בכל הבית).
אני יכולה להמשיך לחפור אבל זה כנראה לא יעניין אף אחד.
עכשיו השאלה שלי היא - איך לגרום לרווחה או גורם אחר לקחת אותי לפנימייה בכוח?
והאם שלוש שנים בפנימייה זה מספיק או שעדיף כבר לוותר כי זה מעט?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות