לא רוצה להיכנס ל״חוקים״ החברתיים בשביל להיות מקובלת!

היי!
לפני הכל אני אציג את עצמי, קוראים לי שיר אני בת 14 ולומדת בכיתה ח.

אז אני ילדה שאוהבת מאוד להסתכל מהצד, יש לי נקודת מבט לזה. אני ילדה מאוד מנותקת, כלומר, אני ילדה שלא ״מבצעת״ ולא ״מעריצה״ ולא ״שומעת״ ולא ״מדברת״ כמו כל הילדים בחברה בשביל להיות- מקובלים. ואם עדיין לא הבנתם מזה מקובלים או איך הולכת חברת הילדים היום אז הינה זה מתחיל:

חברת הילדים מחולקת לשלושה חלקים:
המנהיגים (מקובלים)- מובילים לדרך שהיא לא נכונה.
המונהגים (שפוטים,חסרי אופי)- הולכים עם המקובלים.
המנהיגים (האמיתיים)- מובילים אל הדרך הנכונה.

אז איך אני מרשה לעצמי לעשות את זה?- זה הכל נקודת מבט. הילדים המקובלים הם ילדים חסרי לב, כל מה שמעניין אותם זה להיות הכי למעלה, וזה מעולה להיות הכי למעלה אבל!- כיצד הגעת למעלה? מה הדרך? אז זהו, שהדרך שלהם להגיע למעלה היא מגעילה. הם דורכים על ילדים ומשפילים אותם, מנצלים את התמימים וזה יכול להיגמר בחרם ועזיבות בית ספר, אז תעשו ווי על חסרי לב.

שהייתי בכיתה ו׳ לא הייתי מקובלת הייתי מונהגת. וניסיתי להיות מקובלת לקראת החטיבה. אבל מבחן המקובלות הגיעה בגורלי גם אלי והיו לי הזדמנויות לרדת ולהשפיל ילדים. לא היה בי את זה, לא הייתי מסוגלת. בכיתה ז׳ הייתי לילדה במקום הכי נמוך בשכבה. היו צוחקים עלי לפני בתוך ואחרי הבית ספר, מושכים לי בשיער עם ספינרים, צורחים לי באוזן, ממציאים שמועות אני בכיתי, והרבה. וזה נמשך שנה שלמה, עד סוף השנה. כמה שבועות לפני החופש הגדול, צילמתי את כל התגובות האלו, ושלחתי לאמא שלי ולאבא שלי בטלפון (ההורים שלי גרושים) אימי נכנסה ישר לחדרי וחיבקה אותי, שאלה אותי מי כתב כי היא כעסה, היא כעסה מאוד. לעומת זאת אבי התקשר אלי ושאל אותי קודם- מי כתב לך ״ אני אדקור אותך״ ו- ״אני יהרוג אותך״

אז כן קראתם נכון
כתבו לי הרבה תגובות בווצאפ, וכמה מהם היו קשורות לפגיעה פיזית ומוות. כתבו לי שלא אכפת להם שאמות, איימו עלי עם הילדים ״הערסים״ בכיתה ט. ה״ערסים״ ..

הגדרה לערס אצל ילדים זה עוד ילד ״גבר״ שלובש אדידס כל הזמן ומעשן בגיל 14, מגניב לא? ממש לא.
הייתה לי חברה מגיל שנתיים, היינו חברות טובות ושיחקנו ודיברנו ולפעמים ריכלנו קצת.. אבל היא נטשה אותי, היא לא רצתה לדבר עם ילדה במעמד נמוך כמוני. אז מה היא עשתה? היא הפסיקה לענות להודעות שלי, מסתובבת עם בנות צבועות בדיוק כמוה, מעשנת, בוגדת בבנים, לובשת בגדים חשופים,
ובוקר טוב לכם- היא רק בת 14.

כולם לובשים את אותם בגדים, אותן נעליים, אותו סיגנון דיבור. אבל הם לובשים את זה, זה לא באמת הם. הם ״לובשים״ סגנון דיבור, כי זה לא באמת מי שהם. אבל לפעמים, שאתה נשאר עם אותה ״חולצת״ סגנון דיבור עליך הרבה זמן, קשה להוריד אותה בגיל הזה ומזל שלא לבשתי אותה ולא אלבש.

לסיום, אגמור עם המילה-קשה והפעם על העולם שלי.
קשה לי ללכת לבית ספר עם הבגדים שלא נחשבים
קשה לי לשמוע מוסיקה כמו רד הוט צילי פפרס, גאנס אנד רוזס, גוו גוו דולס, ובטח הוטל קליפורניה. שמה שהולך היום זה רק מוסיקת שקל וחצי.
קשה לדבר בסגנון X שכולם מדברים בסגנון Y
וזה כואב וזה קשה וזה משפיל אבל אחרי הכל זה שווה את זה. כי זה כיף להיות מי שאתה וזה כיף שיש לך אוקיינוס שהוא כולו שלך, ובתוך כל המקום המלחיץ הזה היה מקום של שקט וחופש, ובמקום להקשיב לכולם עשיתי חתיכת דרך והצלחתי, הצלחתי הצלחתי לצאת מתוך העולם האפור הזה לעולם צבעוני מלא שפע, ללא חוקים מטופשים.

ולא עזבתי את הבית ספר- אני נלחמתי עד הסוף. והיום אני בכיתה ח, לא נותנת לאף אחד להשפיל אותי. מהמקום הנמוך שלי, אני לומדת דברים חדשים. חיי המקובלות כבר לא מעניינים אותי אני מנותקת לחלוטין. יש לי חלומות ומטרות שאני מתעסקת בהם. ומעולם לא אהבתי ככה את עצמי.