לא בחרתי להיוולד ככה, הילדה השקטה, הסגורה, זאת שכמעט אף פעם לא מדברת, באמת שרציתי להיות כמו כל השאר. נורמלית.
ומאוד מאוד קשה לי עם האופי שלי שלא תואם את האופי של כל האחרים.
מאז הגן והיסודי לא תקשרתי עם אנשים , לא יכולתי.
וגם בחטיבה ובתיכון. הייתי כל הזמן לבד. תמיד זו שיושבת בצד. תמיד זאת שאין לה חברות. תמיד שאלו אותי "למה את שקטה?", "למה את לא מדברת?" ולא הבנתי למה. למה שואלים דבר כזה? זה כמו לשאול מישהו נמוך "למה אתה נמוך?", מה הם עבר להם בראש שהם שאלו את זה, כאילו מה ציפו שאני אענה להם?
אף פעם לא התעניינו בדברים ריאליים עלי כמו התחביבים שלי ולא ניסו לפתוח את התיבה שהייתה נעולה חזק. ראו שהתיבה נעולה וישר ויתרו, ושאלו למה היא נעולה.
בחיים לא אשכח את המבטים מלאי הרחמים שהופנו כלפיי. כאילו אני איזה קבצן שיושב ברחוב ומנגן בשביל כסף. עם הזמן הרחמים הפכו לסלידה ממני. ברמה כזאת שכשמתחלקים לקבוצות או לזוגות אני נשארת לבד. צחקו עלי בגלל זה. לעגו לי. ריכלו עלי בלי הפסקה, ולאט לאט זה הפך לחרם נגדי. רק בגלל שאני שקטה ולא מדברת כמוהם החליטו לעשות עלי חרם ולצחוק עלי כל הזמן.
ואחרי זה גם שיחקו אותה כאילו הם נחמדים אבל רק ביקשו ממני להעתיק שיעורי בית ואז היו בורחים...
הרגשתי פגועה, מושפלת, ממש עשו ממני נכה רק בגלל שאני שקטה וסגורה.
ואני כל הזמן תוהה למה זה מגיע לי?
למה הם לא מסוגלים לקבל מישהו שקצת שונה מהם? או לפחות לתת לו הזדמנות?
גם היום בצבא, שאלות כמו למה את שקטה נשאלות פה ושם. נמאס לי מזה...
נמאס לי שנועצים בי מבטים רק בגלל שאני לבד. כאילו אני איזה תופעת טבע נדירה.
נמאס לי ששופטים אותי רק בגלל שאני שקטה ורואים בי עוף מוזר.
אם רק היו מנסים להתקרב, להיפתח אלי, אז אולי גם אני הייתי נפתחת. אמנם מאוד מאוד לאט ועם קשיים רבים אבל הייתי נלחמת בזה ועושה את המרב ובסוף היו מגלים אדם מאוד נחמד עם לב זהב. אבל לא. אפילו לא ניסו, ישר שפטו.
וזה לא שלא ניסיתי. כולם כבר היו בחבורות ורק אני לבד, וכשניסיתי לדבר איתם הם לא ממש התייחסו אלי.
למה? מה הבעיה שלהם עם זה שאני שקטה? למה לא לנסות להכיר אותי לעומק?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות