אין לי אמון באנשים... לא חושבת שמגיעה לי זוגיות. האם אני פגומה?

אז אני כותבת כאן כי זאת האופציה הראשונה שחשבתי עליה.. אני יודעת שלאנשים כאן באמת אכפת וכמה פעמים יצאתי מפה עם עצות שלא פחות משינו לי את התפיסה לחיים.. המצב הוא כזה (זה יכול להיות קצת ארוך.. אבל מה לעשות, זה מה שעובר עליי) . אני היום בחורה בת 23 , גדלתי בבית דתי ובגיל 17 יצאתי בשאלה.. התהליך הזה נעשה די מהיר ופשוט בא מתוך מקום של "אני גם ככה בחברה כזאת שנראית לי מזוייפת וכל שמירת המצוות פה מרגישה לי כמו משחק אז למה?" במהלך השנים בהם הייתי לא דתייה יצאתי עם הרבה בנים ואפשר להגיד שבאופן כללי די פרעתי את עצמי לכל עבר.. בלי לחשוב .
עכשיו אני חושבת שפה חשוב להכניס קצת רקע, על הבית שלי, ז"א המשפחה , או יותר מדויק ההורים.. הם מאוד סגורים. אמא שלי מגיעה מבית בו לא דיברו על כלום, התקשורת שם התנהלה דרך צעקות, ריבים והמון ביקורת . כמובן שעם השריטות האלה בלי אף הנחייה הורית מטיבה היא הקימה משפחה והתוצאות הן שהיא התחתנה עם אבא שלי , טיפוס רך, מכחיש ומרצה . כך שאני גדלתי בתוך בית שיש בו הרבה ביקורת, כעס לא מוצדק, רגשות עדיף שתשמור לעצמך (זכור לי הרבה המשפט " את רגישה מדי" מה שהפך אותי לילדה סופר מופנמת ושתקנית) ולא מדברים בו על כלום.. במהלך השנים, מגיל ההתבגרות בעצם ועד היום המודעות שלי כלפי מי שאני ומי שאני רוצה להיות מאוד התפתחה, עברתי תהליכים, לא פעם קראתי המון ספרי פסיכולוגיה וגם היו ועדיין ישנם אנשים טובים במהלך הדרך שנתנו מקום מכיל ומקדם. ניפתחתי, אני היום מדברת יותר את הרצונות שלי ומרגישה יותר חזקה.. אבל כמובן שיש עוד דרך.
מבחינה דתית, במהלך השנה וחצי האחרונות יוצא לי להסתכל על כל הדרך היהודית בפרספקטיבה שונה לגמרי..הבנה ששמירת מצוות היא משהו אחר לגמרי משחשבתי (תסכימו או לא תסכימו איתי.. זה באמת לא האישיו..) ואני מתקרבת לאמונה ולקב"ה ממקום אישי ואחר לגמרי.. אני עדיין עוברת תהליך ואני בשלב עכשיו בחיים שאני רוצה זוגיות. אמיתית. לבנות בית עם מישהו.
הפאק הכי גדול שלי בתוך הדבר הזה הוא שאני פשוט לא מאמינה...
לא מאמינה מלשון אמון.
אני מגלה.. בתהליך הזה של בחירת זוגיות ש:
א. בחיים לא היה לי קשר "נורמלי" ז"א משהו אמיתי עם בן אדם, שאני מאמינה שהוא ילך למקום רציני ושיהיה לו עתיד. אף פעם לא באמת השקעתי במשהו כזה כי לא האמנתי שהגיוני שיקרה לי דבר כזה
ב. יש לי איזושהי תפיסה כזו שאם אפילו על אמא שלי אני לא סומכת איך אוכל לעשות את זה עם מישהו זר?
אני כותבת את הדברים פה בכאב רב.. הרבה זמן של הכחשות וברוך ה' קשרים לא חסרים לי.. היו הרבה. אבל כמו שכתבתי, תמיד מלווים בכזאת רוח הרפתקנית שהחיים שלי הם סוג של משחק עם איזושהי אמונה פנימית שהמשהו האמיתי הזה לא יקרה לי.
אני רוצה לצאת מזה.
האם אני באמת מאמינה שאפשר? וואלה לא יודעת..אני כותבת כרגע את המילים די באדישות.כאילו הן לא מדברות עליי.הרגש שלי נשחק. אני מרגישה לצערי שזאת איזושהי גזרה שנגזרה עליי. הלוואי שזה ישתנה.. כותבת פה כסוג של מפלט, של להוציא את הדברים שבפנים לעולם ואולי..אולי מישהו עם המון חכמת חיים או שחווה משהו דומה לזה יוכל להפיח בי תקווה שהעולם שלי יכול להראות אחרת.