למה דור הנעורים של היום כל כך רע?

היי, אני אקרא לעצמי בשם אנונימית ורציתי לשתף אתכם במשהו שעובר עלי כבר לא מעט זמן- דור הילדים, הדור שאני נמצאת בו.

זה כבר מכיתה ו' שכל הלחץ החברתי התחיל, לא הייתי אף פעם מקובלת, אבל אני חושבת שיש בי את היכולת להסתכל מהצד. המקובעות הזאת, הדרך הזאת שנוצרה לכולנו מאז שנולדו, אני פשוט לא אוהבת את זה, אני לא אוהבת שאנשים בונים לאנשים אחרים מסלול חיים ותראו איך אני מקשרת את זה לחיים שלי, בתור נערה מתבגרת.

זה מרגיש כמו להיות בתוך תמונה, ממסוגרת, ואפשר לצאת ממנה, אבל זה דורש דרך, זה דורש אומץ, זה דורש ביטחון עצמי ולהיות מי שאתה. אני בת 13 עוד שבוע בת 14. ואני רוצה לשתף אתכם, בתור אחת שלא רודפת אחרי המקובלות, והלחץ החברתי.. אני פשוט לא שם.

זה התחיל בכיתה ו' שהמקובעות התחילה, אבל לא הרבה. היו את הבגדים ש"חובה" ללבוש כמו חולצות בגזרה מסויימת נעליים מסויימות תיק מסויים וכו'. אני לא הרגשתי את זה בכיתה ו' ואני לא שמתי לב לזה. השיא שלי היה בכיתה ז'. תחילת כיתה ז' הגיעה והרגשתי שזו דרך חדשה, כיוון שלא הייתי מקובלת ברמה חברתית ביסודי. אבל בחטיבה לא הרגשתי חופשיה, אני מתכוונת שבחטיבה זה היה ועדיין שיא המקובעות.

בגדים, שירים, נעליים, שפה, תיסרוקת, מחליקפן, ולב של אבן. למה לב של אבן? כי כל כיתה ז' ילדים היו יורדים עלי, משפילים אותי, מאיימים, מכאיבים וזה היה סיוט, זה היה נורא. ועכשיו השאלה היפה- למה. אני אגיד לכם למה, אם כל השנים שניסיתי להיות מקובלת, הבנתי שזאת לא אני וזה לא היעוד שלי. אני לא מסוגלת להיות מישהי שהיא לא אני. אני לא מסוגלת לשחק את ההצגה הזאת, להיות צבועה לכולם, ללבוש בגדים לא נוחים, לדבר בגועל, ולהשפיל ילדים בשביל להרגיש גדולה מהם, זאת פשוט לא אני. אני לא מנסה לצאת צדיקה אבל אני מנסה להיות הכי טובה שאני יכולה.

והלכתי עם הבגדים שהיו נוחים לי, ושמעתי שירים שכל כך רחוקים ממה שקורה היום (להקות רוק, שנות השמונים, פופ שלפני עשר שנים, וגם טראנסים מלפני שנתיים ש"יצאו מהאופנה"). אני מאוד אוהבת את אמא שלי והסגנון שלה, והייתי נועלת מגפי עור מגניבות, דיברתי בשפה שלי, איך שאני אוהבת לדבר, תיסרוקת הייתה שיער פזור ומנופח- אבל זה השיער שלי, ואני מקבלת אותו, בלי מחליק ופן שיהרסו לי את השיער (אגב היה לי קשה לקבל אותו, אבל זה קרה:) ואני לא ילדה שיכולה לרדת על מישהו אחר. זה מגעיל אותי.

כיתה ז' הייתה כיתה נוראית בשבילי- אבל היא הייתה האוצר שבאוצרים, למה? בגלל שנפלתי הרבה, בכיתי הרבה, צעקתי, הייתי הרבה בחדר לבד.. אבל למדתי מזה משהו.
בכל האפור והעצב והרע שהיה לי בכיתה ז' היה גם אור, תמיד יש תקווה..
בסוף כיתה ז' שיתפתי את ההורים שלי הכל. בזכות זה ששיתפתי אותם בקללות באיומים ובדחיפות, גיליתי מזה חוזק, ומזה ביטחון עצמי. ומבין כל עצמות השדרה שנפלו לי בכיתה ז' אספתי את כולן, ובניתי לי עמוד שדרה, חזק ויציב.


זה מין סיפור שלי, אני מרגישה שיש לי ביטחון, אני באה בחיובי, אני מאמינה ובעצמי ואני חושבת שבירשותי לעשות כל שארצה- אם רק ארצה. אבל יש לי משהו חשוב להבהיר..
מסיפורים אמיתים שאני רואה אותם. והייתי שמחה שיש פה אולי הורים שקוראים את זה, ויש להם ילדים בגילי.

בשכבה שלי (אני בכיתה ח') יש ילדים שמעשנים, ששותים, שפוגעים.. יש אותם, בכל מקום. אני לא יכולה להבין את ההתלהבות הזאת של ילד בן 12 שכותב באינסטגרם שלו "מעשן גראס כל יום" ותמונות של מריחואנה, את הילדה שחושפת את עצמה במטרה לשמח את הבנים. את הילדים שאפילו שוכבים היום! בגיל שלי! אותם ילדים שמשפילים ילדים אחרים, בלי לב ורגש וגורמים להם לתחושות שלא ניתן לתאר. וזה יכול לקרות אצל כל אחד, והינה דוגמה:

חברה ממש טובה שלי, שאנחנו מכירות מגיל שנתיים, התחילה לעשן לפני שבועיים. ילדה בת 14. היום היא כבר לא עונה לשיחות שלי ומתעלמת ממני לחלוטין. למה?.. כי אני לא ברמה שלה. ושימו לב טוב למשפט המזעזע שאני אכתוב עכשיו, אבל קבלו את האמת- הוא פשוט: "מקובלות זה מה שמניע היום את הילדים, כל עוד אתה לא הולך לפי החוקים, אתה פסול, אתה דחוי, אתה לא אהוב". אני מכירה אותה המון שנים, אבל היא נטשה אותי למישהי שהיא מכירה חודשיים. וזה יכול לקרות לכל ילד היום.

כמה פעמים שמעתם על ילדים דחויים? על הבכי שהם בוכים בלילה? על הירידות הקשות שהם עוברים? הקושי הוא חוסר המודעות של הילד. הוא מאמין לכל מה שהילדים האלה אומרים לו.

אני עוד ילדה שעברה את זה, ואני לא צריכה את האהבה המזויפת שילדים נותנים לי, אני מעדיפה שהם יתנהגו אלי כמו מה שהם מרגישים אלי= להתנהג אלי כמו פח זבל, באמת במהות של המילה- הם לא מדברים אלי, לא משחקים, לא מחמיאים, לא היי וביי רק להשליך אלי קללות והעלבות ליד כולם.

תכירו את הדור שגדל כאן. תסתכלו על הילדים שלכם. ואם יש לי מילה אחת בשביל לסכם את כל מה שכתבתי המילה תהיה "אמת". אני עוד אחת שנפגעה, אבל אני אחת שלוקחת את זה והופכת את זה לכוח. אל תתנו לאלימות, אל תתנו לילדים לרדת אליכם, תהיו מי שאתם! אתם תצליחו בכל דבר, אם רק תהיו מי שאתם! אפשר להיות מקובלים חברתית מבלי לפגוע אם רק תרצו. אם רק תרצו..