מיואשת מהחיים עוד לפני שהם בעצם התחילו... אני פשוט בתוך חור שחור. מה לעשות?

סיימתי תקופת התנדבות של שנתיים במסגרת שירות לאומי לפני כשלושה חודשים.. מאוד רציתי להישאר ולעבוד במקום בו שירתתי, אך לצערי לא מצאתי שום תפקיד, האנשים שניהלו אותי שם לא עזרו לי להתקדם ולמצוא משו, מאוד אהבתי את המקום, העבודה והאנשים וראיתי את זה כאופציה מעולה לתעסוקה ופרנסה לפחות לתקופת ההתחלה, מכל מיני סיבות- חוסר תמיכה כמו שאמרתי, כנראה שגם היו טובים ממני שניסו להתקבל והצליחו בניגוד אליי, לא הצלחתי להישאר שם והלב שלי נשבר.
ליבי נשבר כי מקום השירות שלי זה המקום היחידי בו הרגשתי שאני מצליחה במשו ומשתלבת, אני מגיעה מאזור קטן ומרוחק בארץ באחת הפריפריות, תמיד היה לי קשה ברוב התחומים בחיים, הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי ולהשתדל פי 20 יותר מאחרים בשביל להצליח ולהגיע להישגים.
היה לי די קשה גם בתחום החברתי, עם החברים שאיתם גדלתי לא היו קשרים טובים עוד מילדות, תמיד היה לי בעיה להתחבר, רוב הזמן הרגשתי אאוטסיידרית והיו לי מספר חברים מועט ביותר שהרגשתי שגם הוא בא והלך לפי גלים.. בתקופת היסודי בכלל היה מאוד קשה וחוויתי חרם מצד בנות בכיתה וספגתי מילים קשות ויחס קשה מאוד בילדות הבוגרת שלי, מה שאח"כ הוסיף והקשה עליי תמיד לסמוך על אנשים ולמצוא לי חברים, תמיד הרגשתי שקשה לי עם האמון בבני אדם ולכן היה לי קשה למצוא חברים אמיתיים.
בשירות זה השתנה, היו המון קשיים בהתחלה, השינוי של המקום (השירות הלאומי היה במרכז הארץ), ההתרחקות מהבית ומהחיים שהתרגלתי אליהם במשך 18 שנה, אבל התגברתי על הרוב והעיקר הוא ששם זה היה מקום שבו סוף סוף הכרתי המון אנשים חדשים ומצאתי לי חברים, ואני יכולה לסכם את תקופת השירות שלי כמהנה מאוד, מלמדת ומספקת.
בשירות הרגשתי אחרת, שאני סוף סוף מצליחה במה שרציתי, שהתקבלתי לשירות הזה אחרי מאמצים ושלבי קבלה, שמצאתי חברים ושנחשפתי למרכז הארץ, שם הרגשתי שאני פורחת ונהנית, סוף סוף יוצאת מהבועה שלי בה תמיד הרגשתי שמשו חסר לי..
במרכז התחברתי לאופי של האנשים ולאופי של החיים האחרים מהפריפריה והבנתי שהקשיים שהיו לי במקום בו גדלתי הם ברי שינוי ושהבעיה היא לא בי, ושאני פשוט לא מתחברת לסוג האנשים שגדלו איתי, לקצב החיים האחר, ולמחסור הרב כמעט בכל תחום החיים (הכל קטן ומועט בכל תחום-בריאות, חינוך, תעסוקה וכו') כי במרכז הכל פשוט הלך אחרת, ממש נהניתי מלגור שם ולבלות את שם את היומיום, הרגשתי חיבור למקום ובעיקר לאנשים.
ופה מגיעה הנפילה. סיימתי את השירות, עזבתי את הדירה במרכז וחזרתי הביתה. לפריפריה, לאותם החיים הקודמים, הקשים והלא מוצלחים שלי.
לא רציתי לעשות את זה, הרגשתי שעולמי חרב עליי. אבל בעל כורחי חזרתי כי לא הייתה לי שום ברירה אחרת, מאז לאט לאט התחלתי לשקוע בדכדוך ועצבות (אני מפחדת לקרוא לזה דיכאון כי אני לא יודעת מה מידת החומרה של המצב שלי). בהתחלה עוד היה בסדר, למרות העצב, הגעגועים והקושי בחזרה, הצלחתי לאסוף את שאריות הכוח והשמחה שלי ולנסות ולהתחיל להרים את עצמי ולמצוא תעסוקה, בתקופה הזאת מצאתי עבודה, פוטרתי אחרי שבוע וחצי , לא התייאשתי והמשכתי לחפש- מאז החלפתי עוד 2 מקומות עבודה, שאת שניהם עזבתי מרצון כי פשוט לא הצלחתי להסתדר ולמצוא את עצמי שם. עכשיו אני במקום עבודה רביעי תוך שלושה חודשים שגם בו התחילו להיות קשיים ואני לא יודעת אם אצליח להישאר שם, מצד שני אני מפחדת לעזוב כי כבר אין שום אופציות אחרות.
איבדתי את כל המוטיבציה שלי, אני יושבת ובוכה חצי מהיום שלי כל יום, אני מרגישה שאין לי עתיד ושלא יצא ממני כלום. גם נרשמתי לפסיכומטרי וביטלתי כי אני לא מסוגלת להתחיל, אני מרגישה שאני אכשל בכל דבר שאני אגע בו ושנועדתי להמשיך את החיים הקשים שהיו לי לפני השירות, להשתכר שכר מינימום בעבודה שאני לא אוהבת וככה להעביר את חיי.
אני כבר לא מוצאת כוחות לקום בבוקר, אני מרגישה שפספסתי את ההזדמנות של חיי ושאין טעם להמשיך עוד.
גם לימודים הם לא אופציה להציל ולהרים את עצמי כי אני לא יודעת מה אני רוצה ללמוד בכלל בכלל בכלל.
אין לי זוגיות, כל החברות שלי מצאו את עצמן והתקדמו ולכן אין לי גם עם לדבר. אני רוב היום לבד ואין לי מי לשתף או לדבר.
בלי קשר לכך שקשה לי מאוד עם המקום שבו אני מתגוררת בגלל שאני לא מצליחה להתחבר לאנשים ולאופי החיים פה (שאליו אף פעם לא התחברתי באמת).
המשפחה שלי עסוקה בעצמה, ומי שכן מנסה לעזור רק מלחיץ אותי ומייאש אותי יותר או שיורד עליי שכנראה בגלל שאני כל כך לא יוצלחית הגעתי למצב שבו אני נמצאת.
אני מרגישה שמיום ליום אני רק שוקעת, אני מתביישת להגיד שאפילו חלפה לי בראש מחשבה של לסיים את החיים ולגמור עם זה..
דבר שבחיים לא הייתי מעלה על הדעת.
מה לעשות? בבקשה תעזרו לי
אני לא רוצה לסיים את החיים שלי לפני שהם התחילו, לא מטאפורית ולא באמת..