שלום רב,
אני בת 19 בשנה ראשונה של שירות לאומי שגוררת איתי חרדה חברתית קשה כבר מגיל מאוד צעיר.
הבעיה הזאת תמיד הפריעה לי לתפקוד חברתי תקין, הייתי בכיתה קטנה עם שני חברים בלבד לאורח כל חיי. נמנעתי בצורה קיצונית מכל מפגש עם ילדים מבית הספר, או סתם ילדים בגילי. כתוצאה מכך התרגלתי ללבד שלי. בספטמבר התחלתי שירות לאומי וכיוונתי בכוונה למקום בלי יותר מידי אנשים. אני אמנם נמצאת לבד רוב הזמן, אבל התפקוד עם הבוסית ועמיתי לעבודה הפך להיות בלתי נסבל. הם אנשים מאוד נחמדים, אבל הם יותר מידי, ונורא קשה לי לדבר איתם ולהתחבר איתם. תמיד יש מצבים שאני קופאת ולא יודעת מה להגיד, או שאני צריכה לצחוק ואני כל כך בלחץ שאני לא מצליחה, או שאני צריכה להביע דעה בנוגע למשהו ואין לי אומץ. יוצא מצב שאני בדרך כלל בורחת מהם (לא פיזית, כמובן. בורחת משיחות, בורחת ממבטים), ואני פוחדת ממה שהם חושבים עליי.
אני לא אוהבת להיות לבד, אבל קשה לי נורא להיות עם אנשים. זה גרם לי להבין כמה קשים יהיו המשך החיים שלי. רק המחשבה על ראיון עבודה יכול להביא אותי להתקף חרדה, אז באמת שאני לא רוצה לדעת איך אני אתנהג בפועל. שירות לאומי נועד לחקות מקום עבודה, ואני רואה שאני לא יכולה להתמודד עם זה. כבר חשבתי ברצינות על פרישה, אבל אז הבנתי שאני במילא אאלץ למצוא מקום עבודה, שזה אותו הדבר.
כל יום לפני שאני מגיעה למקום השירות אני נכנסת לחרדות, וכל פעם שמישהו מסתכל עליי קצת עקום אני כמעט בוכה מתסכול.
לא יודעת מה גרם לכל העניין, לא יודעת איך לצאת מזה, לא יודעת אם אני יכולה בכלל להגיע לאן שהוא במצב הזה שאני נמצאת בו. רק יודעת שאני לא יכולה לסבול יותר את התחושה הזאת שכולם מסתכלים עליי וכולם חושבים עליי שאני מוזרה ולא יודעת לתקשר עם אף אחד. נמאס לי להרגיש ככה.
יש דרך להתגבר על זה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות