היי. אני בת 14. אני מטר שישים ואחד, ושוקלת 65 קילו.
אני שמנה. אין מה לעשות. אני בטוחה שיש אנשים שיגידו שאני לא שמנה וזה ושאני סתם מלאה. אבל לא. מי שמכיר אותי ורואה אותי יום יום, מבין, שאני בן אדם שמן.
ניסיתי את כל הדיאטות האפשריות. כלום. לא מצליחה.
כן, ניסיתי יותר לעשות פעילות גופנית ולשתות יותר מים ולאכול הרבה ארוחות קטנות ולשים לב למה אני אוכלת. כלום.
אני מרגישה בודדה. אני גרה בצפון תל אביב וכל אחד פה יותר צבוע מהשני. זאת לא אני. כל אחד עסוק בכמה יש לו ומה הוא קונה ושהוא יותר טוב מהשני. זה מגעיל אותי זאת כל כך לא אני.
יש לי מחשבות אובדניות.
אין לי חברות. אני שמנה. הלימודים לא מזהירים.
למה לחיות?
הרי במילא כלום לא מצליח לי.
לא, אני לא רוצה ללכת לפסיכולוג. לא יודעת למה. פשוט לא.
תודה לאל לא חסר לי שום דבר. אני מקבלת כל כך הרבה תמיכה מהמשפחה שזה ממש לא מובן מאליו. ההורים שלי באמת מדהימים. הם תומכים בי בכל דבר וזה כרגע הדבר היחידי שמחזיק אותי בחיים האלה.
סבתא שלי בבית חולים גוססת, סבא שלי (בעלה) ניצול שואה לבד בבית לא מצליח לתפקד. אמא שלי לחוצה, אבא שלי עובד בלי הפסקה- כי הוא חייב. הוא הפרנסה לבית ובאמת הוא עובד כל כך קשה. אני כל כך מעריכה אותו. הוא פשוט בן אדם מדהים.ובכלל אמא שלי, בן אדם כל כך חזק. היא באמת סוחבת כל כך הרבה קשיים עם ההורים שלה, איתי, אחי הקטן בן השבע ואחי הגדול שבצבא. היא מדהימה.
אבל אני באמת לא מבינה למה לחיות. אני בן אדם לחוץ באופי, קשה לי עם כל דבר. אני באמת עוזרת בבית כמה שאני יכולה אם זה בכביסות בניקיון ועוד דברים. אני עושה את המקסימום שלי.
קשה לי בחיים. פעם לא הייתי כזאת, שקצת קשה אז מוותרים אבל באמת, שאני התבגרתי והרבה אומרים לי את זה שאני נורא בוגרת באופי ויש לי אינטליגנציה גבוהה, ושאני הרבה יותר מודעת לחיים מאשר ילדים אחרים. אני בקשר טוב עם אמא שלי, היא כמו חברה וגם עם אבא שלי יש לי קשר טוב.
אבל אני באמת לא מבינה למה לי לחיות. איזה סיבה יש לי.
אני כותבת את זה ובוכה.
זהו, רק רציתי לשתף קצת כי אני לא רוצה לפרוק את זה על ההורים שלי כי גם ככה הם במצב לחוץ.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות