מהורהרת, חסרת שום קשר חברתי או ידידי, וטוב לי, האם זה נורמאלי או שאני יותר מדי"זקנה"?

היי אני רוני מצפון הארץ אשמח אם תקראו עד הסוף זה מאוד חשוב לי.
סיימתי י"ב שנה שעברה בהצטיינות ופטורה מהצבא בגלל בעיות רפואיות.
לא תמיד הייתי לבד אך רוב הזמן כן, לא הצלחתי להסתדר עם אנשים והרגשתי סלידה מלהיות עם הרבה אנשים למרות שבחטיבה דווקא נהנתי מקשרים חברתיים
הייתי פעילה בזמן התיכון ונעזרת ועוזרת לאנשים בלימודים אבל תאכלס לא יצאתי עם אף אחד אחר הצהריים או משהו כזה אף פעם לא הזמינו אותי לשום מקום כשיצאו חוץ מלאיזה יום הולדת אחד פעם בשנה.
מאז ומתמיד בימי שישי בערב אני רואה באינסטגרם ובסנאפ את כל אלה שלמדו איתי כל שישי יוצאים מבלים, בין אם במועדונים או קולנוע או מסעדה. לא רק בשישי אלא כל הזמן.
אני אף פעם לא יוצאת לבילוי חברתי. הבילוי היחיד שהיה לי בשנה וחצי אחרונה זה ארוחה משפחתית עם דודים (אם נחשב בילוי כי אני לא נהנתי) בבית שלנו כמה פעמים וזהו.

יש לציין שאני עובדת מגיל 16 כדי לעזור בפרנסת הבית. ולא כמו כולם מבזבזת על טיולים ושופינג.
ימי שישיי בערב אני תמיד לבד משחקת במחשב. פעם הייתי בוכה ועצובה שאני בודדה אבל כבר התרגלתי ואני כבר סולדת לגמרי מלצאת בשישי .אף פעם לא שתיתי או עישנתי או יצאתי למועדון. המקסימום שלי היה פעם יום הולדת של חברה לפני שנה בבית קפה.

פעם מאוד ניסיתי ליצור קשרים חברתיים כדי שגם אני יהיה לי את ה"חבורת בנות" שלי שנוכל לצאת יחד לבלות ולרכל אבל כבר התרגלתי לעובדה שאני לא מסתדרת עם אנשים בכלל ודווקא אני יותר נהנת לבד. אנשים גורמים לי לכעוס ולריב ולהרגיש רע עם עצמי שלי אין כסף ל"שופינג" מיותר לבזבז. (ושלא תטעו, אני עוסקת באופנה ומתלבשת כמו שצריך) אבל טוב לי לשבת בשישי בערב לאכול עוגה לשתות תה ולראות סרטונים ביוטיוב או לקרוא.
ביום הולדת שלי עשיתי אותו דבר. חגגתי לבד עם סושי וסרט בבית לבד.
אני פשוט לא אוהבת ולא מתחברת לאנשים, רוצה לחיות לבד תמיד. יש לציין שאני לא רבה עם אנשים ואנשים לא שונאים אותי מלבד כמה בודדים אני פשוט לא מסתדרת עם אנשים ותמיד אני שומעת שאף אחד לא הולך לקולנוע לבד( אני הלכתי הרבה לבד ונהנתי) אני גם מעדיפה לאכול במסעדה לבד(אם כבר אני מרשה לעצמי) ולא כמו כולם שלא נהנים משום בילוי אם זה לבד..אנשים תמיד מרימים גבה ששומעים שאני הולכת לסרט לבד נוסעת לאכול לבד. תמיד מרגישה רחמים מצד אנשים שאני בודדה. אז אני כבר ממציאה שהלכתי אתמול עם חברה וכאלה שבתאכלס הלכתי לבד. טוב לי לבד אני מרגישה שלווה יותר מאשר כשאם חברים ואני צריכה להתאים את עצמי אליהם.
מיותר לציין שאף פעם לא היה לי חבר ולא התאהבתי בכלל חוץ מבגיל 13 אולי ואני לא מוצאת את עצמי נמשכת יותר מדי לגברים או נשים. אני לא מחפשת "חבר לחורף" או חום ואהבה וכו'. אני אדם מאוד טכני ויש לי רגש ואמפטיה רק לילדים משפחה ולבעלי חיים, לאנשים אחרים לא. אני צוחקת מקומדיות ובדיחות ומתרגשת מסרטים עצובים ובוכה אבל אנשים פשוט לא מעניינים אותי.


אין לי בעיה בתקשורת עם אנשים אני עובדת במכירות ככה שזה עבודה עם אנשים .אבל אני מסוגלת לדבר עם אנשים רק כשזה נוגע למשהו טכני כמו עבודה. יש לי אנשים בעבודה שאני סבבה איתם מדברים אבל רק בעבודה בחיים לא דיברנו בטלפון או על משהו אישי או יצאתי איתם אחרי עבודה. יש להם את החיים שלהם החברים שלהם ואני גם תאכלס לא מעניינת אותם. היום אחי הקטן שאל אותי: "רוני מי החברים שלך?" ותאכלס לא היה לי מה לענות, אין לי חברים בכלל בכלל. אני רואה בנות שמפוצצות הודעות וקבוצות ווצאפ.
ויש לי רק בווצאפ שיחות עם המנהלים שלי בעבודה וקבוצה עם עובדים לגבי העבודה(החלפת משמרת וכו) וההורים שלי. פעם היו לי שיחות של קבוצות כיתה וכו' אבל לא של חברים. אני מעדיפה להשקיע כסף בלעזור להורים שלי ולפנק את עצמי מידי פעם באוכל טוב ובחיסכון העתיד שלי מאשר לצאת לאיזה בר או לטוס לחול עם חברות... אם כבר אז לבד ולאן שאני ארצה בלי פשרות והתגמשויות.

האם זה נורמאלי והגיוני? יש תופעה כזו או שמא הם צודקים וראשי לא בסדר? המשפט שאני הכי שומעת הרבה בעבודה זה: " את בחורה בת 18 עם ראש של בחורה בת 40" אני אף פעם לא חשבתי ככה.. האם זה כך?