קשה לי עם זה שאין לו שאיפות ואני זאת שמחפשת לו אפיקי קריירה, אני צריכה להתפשר?

היי השאלה שלי היא גם קצת פריקה, וגם חשוב לי לשמוע מעצות של אנשים שמבינים מה זו מערכת יחסית ארוכה ורצינית.

הקשר הנוכחי -גרים ביחד כבר שנתיים.
תמיד לאורך כל הקשרים שלי ומערכות יחסים לא הפסקתי לחשוב. גם כשהיה לי טוב, לא ידעתי אם זה ההכי טוב שיכול להיות לי, אם הוא הבן זוג לכל החיים....תמיד גם כשיש ריב הכי קטן או שיש משהו אני מתחילה להיכנס לסרטים ולמחשבות וזה ממש מעיק על השגרת יום יום שלי אבל אני לא יכולה להתנער מזה.
אני בן אדם דיי מונוגמי, אני כן יכולה להיות עם בן אדם אחד לאורך זמן, אני לא מחפשת ריגושים בחוץ או מראה חיצוני מטריף, אבל אני מחפשת חיבור מאוד חזק, ואני לא יודעת אם זה משהו שאוכל למצוא לאורך החיים.
בקשר האחרון למשל חשבתי שנתחתן, שזה מספיק רציני, שהוא אחלה. התעלמתי מזה שרבנו המון ריבים מטורפים, חשבתי שככה זה אמור להיות. הייתה גם אהבה נורא חזקה, ובסוף הוא נפרד מימני וחסם אותי מכל מקום ולא שאל לשלומי מאז.

הקשר הנוכחי שלי בגדול טוב. הוא בן אדם שמאוד קל להסתדר איתו, הוא מרצה אותי בהמון מובנים. הוא עבר לגור איתי בעיר שלי כשלא מכיר פה אף אחד...הוא מצחיק, מבשל, דואג לבית, עוזר להורים שלי לפעמים במה שצריכים, אוהב אותי מאוד ומראה את זה, מתייחס לדברים שאני אומרת, בגדול מנסה לרצות אותי אבל גם דיי חסר עמוד שדרה, למשל אף פעם הוא לא אמר לי בואי נדבר על זה ועל זה, או זה מפריע לי אצלך..כאילו בן אדם דיי פאסיבי שלא מוביל ומחכה שיובילו אותו וחסרה לי ההובלה הזאת. על דעת עצמו נגיד הוא לא ייזום יציאה במהלך השבוע, או איזשהיא הפתעה רומנטית...הוא שוכח לפעמים דברים וצריך להזכיר לו דיי הרבה. הוא היה דיי בדיכאון תקופה ולא עשה כמעט כלום מעבר ללשבת בבית, לא רצה לעבוד מעבר לחצי משרה (ההורים לא תומכים בו) . כיום הוא עובד משרה מלאה אבל בעבודות של חיילים משוחררים, התחיל קורס ופרש ממנו, לא מוצא כיוון בחיים (אני כבר מסיימת תואר), לא יודע מה רוצה ללמוד (כנראה שלא יילמד...זה לא בשבילו ) , ובגדול הוא לא משקיע בחשיבה לעתיד. הוא רוצה כסף אבל לא עושה שומדבר בשביל להשיג אותו(קורס,לימודים...) אין לו כוח לעשות פסיכומטרי וכאלה כי זה לא מספיק חשוב לו. ואני תוהה לעתיד שלי....לא באלי שיגזור עליי חיי מינימום..אני קורעת את עצמי בתואר הנדסי (ולא,זה ממש לא חלום חיי) בשביל להבטיח לעצמי פרנסה מכובדת ותנאים, לא בא לי שהוא ייזכר עוד 4 שנים שלא עשה עם עצמו כלום כשכל החברות שלי כבר יתחתנו ויהיו מבוססות ויטוסו לחול כל שנה ויהיה להם דירה.
אני מרגישה קצת שאין לי אתגר אינטלקטואלי איתו, מן פערים כאלה של אינטיליגנציה שאין מה לעשות, זה גם קצת נובע מזה שכל הבית ספר הוא לא למד, ולא עושה תואר. גם הוא לא קורא ספרים או מעשיר את עצמו באיזה משהו...חוץ מספורט וסוני אין לו תחומי עניין...גם כל החברים שלו כאלה כי ככה הוא גדל. אותי זה דיי מבאס.

חשוב לי שלבן אדם יהיו שאיפות, שיהיה לו רצון ומוטיבציה לעשות דברים. כל דבר אין לו כח לעשות, ואני מוצאת את עצמי כל פעם מחפשת לו דברים ואפיקי קריירה וזה נמאס לי....צריך לדחוף אותו כי אחרת הוא לא דוחף את עצמו.
אני עושה את זה כי אני אוהבת אותו , אבל קשה לי מאוד עם המצב הנוכחי שהוא לא שואף לכלום...זה דיי מביך אותי גם שהוא יהיה באותו מצב נגיד עוד כמה שנים ואני לא רוצה להתחתן עם מישהו כזה..מצד שני קשה לי לחשוב על להיפרד, מה ששוב מוביל אותי למחשבות מה קורה בקשרים אחרים, על מה להתפשר ועל מה לא.

אשמח לעצתכם