מאוהב בילד מהשכבה וזה ממש משפיע עלי. להיות איתו זאת לא אופציה. מה עושים?

אז שלום, אני בן 13, בכיתה ח ויש ילד בשכבה שאני לא מפסיק לחשוב עליו, לא יודע למה. אני פשוט חושב רק עליו. אני אתחיל מהפעם הראשונה שבאמת דיברנו: יש לי ידידה מהשכבה שהיא ידידה מאוד טובה שלו, אז היא שאלה אם אני רוצה לרדת ושהוא גם יהיה איתה (היא לא יודעת על הרגשות שלי כלפיו), בתקופה הזאת לא היה לי בכלל עניין בו בכלל, אבל אמרתי למה לא, הייתי במצב רגשי לא כזה טוב באותה תקופה הייתי פרצוף תחת פשוט. זה היה נראלי בחופש הגדול, אז זה היה בלילה. פשוט ישבנו על המדרכה מתחת לבית שלי ודיברנו משהו פשוט, לא כזה מעניין או מרגש. עברו כמה חודשים ואני פשוט לא מפסיק לחשוב עליוף לא יודע ממתי בדיוק זה התחיל, אבל אני הגעתי למצב שאני לא ישן בלילות כי אני כותב, או חושב עליו. (כתיבה מאוד עוזרת לי להתפרק). אני אתן לכם את הפרופיל שלו, הוא מאוד מקובל, הוא חבר מאוד טוב, (אני יודע את זה מחברים שלי שהם חברים שלו) הוא יפה תואר - ברצינות לא בגלל שאני מאוהב בו, היופי שלו לא אנושי, כאילו מה נתנו לו לאכול גמאני רוצההה. אבל פה מגיעה הבעיה, בפירוט המדהים שנתתי לכם מלפני 10 מילים היה חסר נתון אחד שחשוב מאוד באהבה, האופי, מצד אחד אני נורא אוהב אותו אבל לפי ההיכרות שלי עם עצמי, זה לא מספיק לאהבה אמיתית, אבל אני לא יודע להסביר את זה, אני אמות בשבילו ואני ארצח בשבילו. אם מישהו מוכן יודע להסביר את התופעה הזאת על עצמי, אנא. עכשיו נעבור למה שקורה מעל פני השטח- אותו ידידה שבזכותה נפגשנו, דיי התרחקנו, לא כי רבנו או משו, פשוט התרחקנו, ויצא המזל שעכשיו היא חידשה איתי קשר ואני מקווה מאוד שתצא לי ההזדמנות שוב לדבר איתו גם אם זה היי ביי, זה מספק אותי מעל ומעבר. בשבוע האחרון התעוררתי על צד שמאל, אני כל היום הייתי פרצוף איכה, אני יצאתי מהשיעורים ופשוט קראתי ספר כתבתי מחוץ לכיתה כי:
א. הייתי נורא עייף.
ב. המחשבות שלי עליו פשוט השתלטו עליי ולא יכולתי לתפקד כרגיל.

דיברתי על הרקע, דיברתי על המציאות, עכשיו הגיעה הבעיה.
א. אין לנו *שום סיכוי* להיות ביחד, פשוט אין.
ב. גם אם יהיה מצב קלוש מאוד, שהוא יחזיר לי אהבה - איזה מין מאוהב אני אהיה אם אני אבלבל אותו ככה מינית
*אני אפילו מבולבל מינית, פשוט אני הולך עם הלב ומה שיהיה יהיה, נראה לאן החיים יקחו אותי*
ג. החברה והמשפחה לא יקבלו את הרעיון שיש לי סוג של משיכה לבני מיני.
ד. מה לעשות, אני לא מרגיש מספיק בנוח כדי לדבר על זה עם החברים שלי, עד שגרמתי לעצמי להרגיש בנוח עם עצמי לגבי העניין הזה, זה תהליך ענקי.
ד וחצי. אין לי עם מי לדבר על זה, אני מטופל אצל מטפלת באמנות שאגב מאוד עוזרת לי אבל 45 דקות בשבוע לטפל בעניין הזה, זה כלום. גם ללא שום קשר, אני לא מרגיש מוכן לכל הבלאגן שיווצר שאני אפתח את עניין הזה אפילו עם בנאדם אחד. יש לי הרבה חברים טובים, ככ נאמנים, אבל כמו שאמרת לפני כן, אני לא מרגיש בנוח.
ה.אני לא יכול להמשיך לתת לזה להשפיע עלי ככה, אין תרופה למחשבה או לרגש, הוא לא עוזב את הראש שלי. מה שכן, זה נותן לי הרבה השראה, אבל להיות אמן מיוסר בתקופה הקרובה, לא מתאים לי ככ.

כל מי שהגיע עד לפה, תודהה רבהה באמת, זה ממש יעזור לי אם תייעצו לי מה לעשות, איך להמשיך. תודה.