אני רוצה לחוות את הגיל הזה להרגיש שרוצים אותי, למה אין לי מזל כמו לאחרות?

זה לרעה או לטובה? למעשה, עדיין לא ממש החלטתי אם זה שלא היה לי חבר עד היום (אני בת 17 וחצי) זה טוב או רע.
קשה לי לראות את החיובי כשיוצא לי לפחות 3 פעמים ביום להתמרמר ולהיות בדיכאון על מר גורלי ועל זה שפתאום לחצי או יותר מהחברות שלי יש בן זוג או שלפחות חוו משהו ושחברה שלי מתחבקת עם חבר שלה בכיתה ושבן דוד שלי בן ה19 מביא את חברה שלו לארוחה. אני חושבת שכולם רוצים את זה לא?

אוף נו!נו באמת, אין לי חבר ולא טוב לי עם זה,לא היה לי חבר לא התנשקתי אין ידידים ואין קשרים עם המין הזה כן,זאת אני ואלו המחשבות שעוברות לי בראש כבר שנה ומשו באופן אינטנסיבי. ואני אגלה לכן שלא, לא, היו לי גם "הזדמנויות" כמו שחלק רושמים שהיו להם ,מה שעוד יותר מדכא,ואני כבר בת 17 וחצי והמפתיע הוא שטוב לי חוץ מהעניין הזה שמעסיק אותי וגורם לי להתרכז במה שלא טוב לי. באמת שטוב לי חוץ מהנושא הזה. יש לי חברות משפחה כסף ציונים הכל והתבגרתי ולמדתי המון מעניינים עם חברות וקצת בדידות לפני שנתיים ולהבנה שבסוף הכל הולך טוב. אני לא כוסית כוסית אבל רזה, לא בר רפאלי אבל ממש לא מכוערת,אוהבת לצחוק וליהנות.
אני לא יודעת ולא בטוחה שיש עוד המון בנות שמרגישות בדיוק איך שאני מרגישה אבל אני כן בטוחה שיש בנות עוד לא היה להן חבר והן מרגישות שהן שונות ואפילו חשות טיפה קנאה בילדה הזאת או הילדות האלה או בחברה שלה, שכל הבנים בשכבה רוצים אותה או שהולך לה בקטע הזה ואתן שואלות את עצמכן- "מה יש בה שאין בי?" למה היא ואני לא? מה היא עושה או לא שאני כן או לא? ולא עוצרות לרגע ועונות לעצמכן שאתן פחות יפות ופחות שוות ושהיא או הן יותר טובות ויש להן מל שלך לא היה, ואין ואולי לא יהיה.

ואין מה לעשות אני מסתכלת על המצב כ "לא התנשקתי עדין" "מתי אתנשק כבר?" ו"אין לי חבר!. כן! ואני שונאת שאומרים לי לשנות את המחשבה הזו כי ככה אני מרגישה וזהו.
העניין הוא שאני אתגייס בעוד פחות משנה ומעניין אותי אם הדברים השתנו או שאשאר להיות הילדה שלא מושכת ולו בן אחד או שתהיה לי הזדמנות כמו לאחרות.. אנשים אומרים לי שאם זה לא קרה עד עכשיו זה סימן שזה לא הזמן המתאים ואני לא מוכנה עדיין לקשר מחייב גם אם אני בטוחה בכך שאני כן. אבל הקטע הוא שזה לא רק זה מפריע לי מפריע לי התחושה ההרגשה להיות פחות ,ההרגשה שבנים פשוט לא ישימו עליי, שאני לא אתנשק עד גיל 20, לא רוצה זה מפחיד אותי כשאני קוראת על בנות כאלה!.

אני רוצה לחוות את הגיל הזה להרגיש שרוצים אותי..מחוזרת..ורק על ידי אחד יספיק
אולי הסביבה שאני נמצאת בה תקועה ואותם בנים נמצאים בה כל הזמן. אבל עובדה שלחברות שלי כן קורים דברים המצב לא ישתנה אם הסביבה לא תשתנה זה מה שאומרים אבל איך יכולים להיות בטוחים..מלחיה אותי המחשבה שזה לא יקרה כי אני לא מצליחה לדמיין את זה קורה .. אם זה לא קרה עד עכשיו מעבר לכך,כן,אני מקנאה! כן! זו האמת, קנאה טובה כמובן אבל באמת שאני מרגישה אבודה... למה חברה שלי שהייתה עד לפני כמה חודשים כמוני הספיקה להתנשק בפעם הראשונה עם החבר הראשון שלה לצאת עם מישהו ועכשיו להיות עם החבר הנוכחי שלה והיא באמת "ילדה טובה"... אני לא יודע למה אין לי מזל...למה לאחרות יש?למה?
באלי ללכת ולספר לאמא שיש לי חבר,על הנשיקה שלי , לחברות...,להביא אותו לארוחה משפחתית אחרי כמה חודשים,לחגוג יומולדת איתו,להיות איתו בסרט ולצחוק,לשמוע שירים ובאמת להבין את ההרגשה הזו של השיר. ו
כן גם לריב ולחוות דברים בפעם הראשונה.... אני מרגישה מאחורה......
אני לא רוצה נסיך,אני רוצה מישהו שיגרום לי להרגיש טוב ושיצחיק אותי ...למה לי לא מגיע?למה אין לי מזל כמו אחרות...
מקווה שהבנתם את התחושה שלי ושה לא רק ה להגיד שיש לי חבר.
אני באמת מרגישה שה לא פייר,חברה שלי התחילה לצאת עם ילד מהכיתה ואני מאושרת בשבילי אבל די היא הייתה כמוני לפני קצת יותר מחצי שנה והספיקה להיפרד מהחבר הראשון שלה ולחוות ועכשיו איתו. וכשאני מדברת איתה היא אומרת שהיא מבינה את ההרגשה שלי כי היא הרישה בדיוק כמוני,ואני מאמינה לה והיא באמת גורמת לי להרגיש קצת יותר טוב אבל ..עדיין..היא אומרת שאני צריכה להיות אני ולאהוב את עצמי(חוץ מהקטע של בנים וזה חח),ואני כן אני לא מנסה להיות מישי אחרת אבל עדיין זו הרגשה מדכאת, מעצבנת, ללא מוצא, מערבולת כזו.
אני מרגישה שאני היחידה ככה. יש עוד כאלה פה?יש כאלה שהיו כמוני בגיל שלי ויוכלו לייעץ או להגיד איך הם עכשיו ושהכל יהיה בסדר..
אני בסדר?זה נורמלי?