סובלת מבעיית תקשורת ודכאונות, רוצה לצאת מזה פעם אחת ולתמיד. מה אפשר לעשות?

אספר בקצרה.מאז גיל שתיים עשרה בערך נהייתה לי חרדה חברתית.אבל יכולתי לחיות איתה כי עם אנשים שקרובים אליי והכרתי זמן מה הייתי יכולה לדבר בלי בעיה.
בבית ספר לא הייתי הכי מקובלת אבל הייתי חברה של מישהי שהיא הייתה מקובלת מאוד ככה שהייתי חלק אבל לא מהמנהיגים.
בעבודה כמלצרית מגיל שש עשרה הייתי עובדת בלי להבריז.כל משמרת הייתי לוקחת.אבל עם המנהל העובדים והלקוחות בקושי דיברתי אפילו להגיד שלום הייתי מפחדת ככה שכשהייתי באה לעבודה לא תמיד היו שומעים בכלל שאמרתי שלום מרוב הפחד שלי.
עם הלקוחות הייתי מפחדת אבל הייתי יודעת איך לגשת שלום החלטתם מה תזמינו וכאלה.משפטים שקשורים להזמנה להמשך ולסיום.כגון "חשבון"?....
כשהתגייסתי לצבא לא הצלחתי לתקשר וליצור קשרים בטירונות.הייתי מפחדת מרוב הבנות ששירתו איתי בקטע שהייתי מסתגרת בעצמי ומתקשרת רק עם כאלה שהיו שקטות יותר אבל לא באמת אהבתי להיות בסביבה שלהן יותר מזה הייתי בכלל נגעלת מהן שהן כאלה שקטות ואפשר להגיד מוזרות.במהלך התחברתי למישהי שלמדה איתי בחטיבה.ביחד עשינו קורס חודש שמה הרגשתי חופשי היו פחות בנות ולאט לאט יצרתי עוד קשרים ודיי היה לי נוח.
כשעברתי לשרת בסדיר שמה התמוטטתי לגמרי כולם היו נראים לי מוזרים או כאלה שלא הצלחתי להתחבר ולתקשר.
הייתי מגיעה לצבא, היה מסדר בוקר משמה כל אחד לתפקידו ואני הייתי עולה נסגרת בשירותים ובוכה.חשבתי להשתחרר מהצבא על נפשי וזה מה שיקל עליי.אבל לא רציתי לוותר ופחדת שלא יהיה לי עתיד ללא צבא.שבכללי הבעיה לא הצבא אלה אני.
ואז המפקד שלח אותי לקבן.רשמו לי כדורים ותוך כחודש ממישהי שלא מתקשרת ובוכה וסובלת.נהייתי שמחה דברנית יתר וכולי אנרגיות והכל טוב ומתחברת לאנשים.
אז החליטו שיש לי מאניה.פעם ראשונה בחיים שבאמת הרגשתי כייף מהחיים ויכולת תקשורת עם אנשים חדשים בלי בעיה כלל.
רצו להחליף לי כדורים ולא הסכמתי בגלל תופעות לוואי שלהן.בסוף סיימתי על התרופות.ואז הדיכאון חזר.לאחר מכן שוב הביאו לי כדורים נגד דיכאון ושוב אחרי חודש וקצת המצב השתפר ושוב הכל היה טוב.ואז החלטתי לסיים על הכדורים כי אמרו לי שזה לא טוב כדורים שהם מזיקים.והקשבתי.שוב דיכאון קשה מאוד.התפקוד ירד כמעט לאפס והתקשורת....גם היא.שוב פחד מאנשים פחד גדול.בקיצור בפעם החמישית או השישית הפסקתי שוב עם הכדורים והפעם אני ממש כועסת על עצמי שהפסקתי טיפול כי הפעם זה כבר לא חודש דיכאון.בפעם האחרונה שיצאתי מדיכאון לקח לי בין ארבעה חודשים לחמישה.
הסבל נוראי.אני מכריחה את עצמי להתקלח!!!לתקשר עם אנשים?....פשוט אין לי נושאי שיחה.רק אם פונים אליי שואלים אותי אז אני עונה אבל לא מסוגלת להחזיק שיחה.המוח כאילו נעל את היכולת של שיחות כלום לא עולה לי ואם עולה אז ממש מדי פעם.מרגישה מתה בחיים.אין לי כוח למצב הזה.אני רוצה לדעת אם יש פה מישו שחווה קושי כזה או מכיר מישו שחווה קושי של תיקשור שירד לאפס כמעט?
כי אני הבנתי שבדיכאונות לא לכולם יש בעיית תקשורת.אולי לא בא להם אבל הם יכולים.
ולי בא לתקשר רק לא עובד העניין של הדיבור.