נמאס להיות בבית כל היום במחשב ללא חיי חברה

טוב לא חשבתי שאי פעם אני אכתוב פה אבל מסתבר שכן ..
לא באתי להתלונן רק רוצה לפרוק קצת , אני בת 17 כיתה יא
ילדה מתבודדת לא הכי מקובלת בחבר'ה , כשהייתי קטנה בביה"ס
היסודי הייתי מקובלת מאוד , ופתאום כשעברתי לתיכון הכל השתנה
נהייתי סגורה, מפונמת , ילדה שקטה כזו ואחרי שנה שנתיים בבית ספר
החדש הסתדרתי יותר עם הילדים בכיתה ח'-ט ככה . ובכיתה י' כבר בכלל
לא הייתי מקובלת , וכבר לא ממש בקשרים טובים אם הילדים בכיתה
מרגישה שחברות שלי השתנו לי מול העיניים , ופחות שיתפו אותי ביציאות
למקומות , יכול להיות שזה גם באשמתי כי הרבה פעמים כשהן הציעו לי לצאת
איתן סירבתי כי התביישתי והרגשתי שאני לא באמת חברה שלהן.
אף פעם לא יצא לי לחשוב על זה שאני לא מקובלת כבר כמו אז , ודווקא לקראת
סוף כיתה י' התחילו לי המחשבות האלה ,אני כבר לא קמה בחשק לבית ספר
מרגישה שאין לי סיבה לקום בבוקר , אין לי חברות , יש לי שתי חברות טובות
ואחת מהן שהיא ממש חברה טובה שלי ואיתי בכיתה הקשרים שלנו גם כבר לא טובים במיוחד , אני כבר לא יודעת אם אני יכולה
להאמין לאנשים , להאמין לחברות מרוב שאני מתאכזבת כל כך.
עבדתי בחופשים הגדולים ודווקא הסתדרתי מאוד אם האנשים שאיתם עבדתי
לא הייתי ממש ביישנית , בבית ספר אני מרגישה קצת חסרת ביטחון - למרות
שאני לא מראה את זה כלפי חוץ . ואחרי הלימודים כשאני הייתי עובדת , ועוד יוצאת מידי פעם אם חברות ( כשהייתי בקשרים טובים אם חברות מהעבר) אז
לא הייתי ביישנית , הייתי הכי אני שיש.
וכן אני יודעת מה אתם חושבים שתמיד יש מקומות שאנחנו נהיה בהם חסרי ביטחון, ובמקומות אחרים נרגיש בנוח נהיה אם ביטחון. זה ברור אבל זה מעצבן
הצטרפו אלינו השנה עוד בנות חדשות ונהיה מין " חבורה" כזאת של הבנות
ואני לא חלק מהן , הלימודים נהיו יותר עמוסים כי בכל זאת כיתה יא ..
עשיתי הרבה בעיות שנה שעברה והשנה החסרתי המון משיעורים
ויום אחד החלטתי לתפוס את עצמי ,למדתי , הגעתי בזמן זה נמשך כאיזה
שבוע וחצי שבועיים , ופתאום שוב פעם הנפילה הזאת בלימודים .
מזל שאת חלק מהבגרויות הצלחתי לעבור כי תפסתי את עצמי וחרשתי בבית תוך כמה ימים לפני הבגרות.

אחרי הבית ספר אני מגיעה הביתה , נכנסת לאיזשהו דיכאון , לאווירה בודדה
בתוך החדר , ולא יוצאת משם הרבה , אחי הגדול גר איתנו בבית ותמיד אני מרגישה שהוא מסתכל עליי במבט מרחם , שאין לי חברות , שאני לא יוצאת הרבה.
ובאמת קשה לי גם שאנשים שמכירים אותי כאחת שבתוך החדר כל היום ולא יוצאת לבלות בטח חושבים לעצמם " איזה מסכנה.." כי אני כן רוצה לבלות.
אבל אין לי אם מי , וגם לפעמיים אני לא יכולה להרשות לעצמי לצאת ולבלות
כי אימא שלי מאוד קפדנית ואפשר להבין למה , אבל היא מאוד שומרת עליי
היא לא תיתן לי לצאת למועדונים למרות שבזמן האחרון גם כשבא לי אני אומרת לעצמי בשביל מה את צריכה לצאת למועדון ששומעים את כל המקרים האלה של רצח ודקירות ואונס של בנות בתא השירותים , אבל כן לפעמים בא לי לצאת לבלות
לדפוק תראש , אני חושבת שזה דבר לגיטימי שנערה בגילי תרצה.
אבל כשאני יוצאת אימא שלי כן נותנת לי לצאת ולחזור באיזה 12 בלילה.
פעם היא הייתה נותנת לי גג עד 11 והייתה מתעצבנת שהייתי מגיעה מאוחר
אז זה קצת השתנה , בטח כי גדלתי. היא גם צריכה להבין את זה.

יש לי חברה טובה בת 18 חגגה לא מזמן בעיר , הזמינה אותי לבוא איתה
ועוד כמה חברות שלה , היא תכננה לצאת לשתות עם חברות ולחגוג , והיא דיי ילדה טובה כזאת
לא האמנתי שהיא אי פעם היא תשתה , אבל אפשר להבין רצתה לחגוג 18
וזה מה שנראה לה שככה צריכים לחגוג – שזה די נכון.
ורציתי לצאת אבל זה היה גם יום חמישי שאני לא כל כך אוהבת ללכת לעיר
ביום חמישי כי כל העיר מפוצצת וזה מפחיד אותי( ירושלים)
וכל החברות שלה כיתה יב רובן חוקיות כבר אז אני ארגיש קטנה לידם
וחוץ מזה לי אסור לשתות לפי החוק כי אין לי עדיין 18 , וב' אימא שלי
לא תיתן לי לצאת עד מאוחר ובטח שלא לשתות אלכוהול.
היא רצת לצאת רק ב10 בלילה עד 2 בלילה ואימא שלי הייתה כועסת.

נרשמתי לקורסים שאני אוהבת הכרתי אנשים , הייתי חייכנית , צחקתי , נהנתי
אבל זה לא קשרים שנמשכו אחרי הקורס , אחרי הקורס כל אחד המשיך לדרכו
אותו דבר בעבודות שעבדתי , זה רק קשרים של עבודה ואחר כך כאילו כלום.
זה משגע אותי , לא רוצה להיות לבד יותר , אני מפחדת להישאר כל החיים ככה לבד
אני מכירה מישהו שנמצא במצב הזה שלמרות שלא אכפת לו להישאר ככה לבד
הוא בחר לעצמו להיות לבד , ואני חושבת על עצמי ואני לא רוצה להישאר ככה
לא טוב לי להישאר ככה , כל הזמן המשפחה מדברת " מה את עושה בבית כל היום?" ואני מתביישת כי לפי דעתי זה פדיחה שבן אדם כל היום נישאר בבית , ואני לא מרגישה גם כמו משהי בת 17 ,גם מבחינת גוף
אני דיי נמוכה , נראית קטנטונת כזאת שבלי תעודת זהות לא נראה לי יאמינו לי.
ושוב נחזור ללימודים . עוד מעט יש לנו טיול שנתי באיילת וכל כך בא לי לצאת
וחברה טובה שלי מתכננת גם לצאת , ואנחנו שתינו לא הכי מקובלות
ואני מפחדת שיתקעו אותי בחדר אם בנות שאני לא אוהבת ולא מתחברת אליהן
(כרגיל) כל שנה המורה דופקת אותי אם בנות שאני לא אוהבת ( כי הן לא מטופחות לא שומרת על היגהנה וגם לא מקובלת מאוד!) וכשאני מעירה לה למורה היא אומרת לי " יש לך נשמה טובה " אז מה אם יש לי נשמה טובה לא צריך לנצל את זה כל הזמן זה לא פייר! נימאס לי להיות האדיבה הנחמדה הטובה , ואז מנצלים אותה
בא לי לפעמיים להיות הילדה המופרעת , זאת שלא דופקת חשבון , שלא סופרת אף אחד , שאף אחד לא יגיד לה מה לעשות . לא טוב לי בבית ספר
אני מאוד רוצה לעזוב , אבל אני חושבת שמאוחר מידי עכשיו כיתה יא
לא כדאי לי , אני כל פעם אומרת לעצמי " עזבי תסיימי את השנתיים שלך פה וזהו לא תראי אף אחד יותר" אבל לפעמים שוב תוקפת אותי המחשבה לעזוב.
וגם פעם המורה דיברה איתי שאם אחליט לעזוב היא תכבד את זה. ( עזבו סיפור ארוך) אבל בקיצור מה שרציתי להגיד שהיא מודעת.

אגב במעבר חד.
קבלתי צו ראשון לפני כחודש , הלכתי לצו .. מגיל קטן רציתי להתגייס , אף פעם לא חשבתי על שירות לאומי , ופתאום בזמן האחרון
אני חושבת דווקא ללכת על שירות לאומי , כי אני מפחדת לא להסתדר
מבחינה חברתית עם האנשים שבצבא ,אני מפחדת לא להסתדר עם המפקד/ת
חושבת על המקלחות שם – אני לא יהיה מסוגלת להתקלח אם בנות נוספות ככה
ליידהן , אני מאוד שומרת על פרטיות , זה מגעיל אותי גם לחשוב להתקלח עם בנות
ואני גם מפחדת שלא יהיו הצצות של הגברים בצבא , שמעתי על מקרים שמפקדים
מטרידים חיילות ולפעמים מגיע למצבים של אונס. פתאום נכנס לי כל המתקפות האלה , והאוכל בצבא. בקיצור הכל. אז חשבתי אולי עדיף שירות

אבל צבא גם רציתי מבחינה חברתית – רציתי ליצור חברים חדשים (בנים בעיקר)
בצבא יש ראש יותר פתוח הכוונה כולם מאוד סחבקים כאלה , שמעתי על חוויות
של אנשים שהם מאוד נהנו בצבא , והכרו חבר'ה שאפילו הקשרים נמשכו אחר כך
ואני דיי מאמינה בזה. למרות שיכול להיות שאני גם אתאכזב שם והקשרים לא ימשכו אחרי. וגם אני רוצה כי אני יודעת שצבא מכשל לחיים , ואימא שלי אומרת
שאני טיפוס עצלני , לא עושה כלום בבית , לא עוזרת , רק יושבת על התחת כל היום
מול המחשב( סליחה על הביטויים) ואני לא טיפוס עצלני כאילו מידי פעם
אבל כן בא לי להיות פעילה , ובא לי להתמודד עם הקשיים האלה.
אבל שוב – כל הפחדים שלי. אז אני מתלבטת ומפחדת שגם יהיה לי קשה לצאת מהצבא במידה ויהיה לי מאוד קשה שם.

ושירות לאומי – אחרי שביררתי אל מקומות וביררתי אם נשים שאני מכירה שעשו
מצאתי דברים שאהבתי , נוער בסיכון , משרד ממשלתי , משטרה . אז אהבתי
אני רוצה גם שירות לאומי כי זה באמת יכול לקדם בחיים , להמשיך אם זה כמקצוע. בצבא מה אפשר ? לחתום קבע ולהיות מחוייבת לצבא כל החיים.
הבעיה שבשירות בלי לפגוע – מרגיש לי יותר אנשים רציינים , מעמד גבוה יותר
אין ראש פתוח , הרוב בטח אשכנזים .. ( לא שיש לי בעיה אני ממש לא גזענית)
מכירה חברות אשכנזיות , פשוט במקרים שלי ראיתי שלא הסתדרתי כל כך אם אשכנזים והראש שלנו הוא אחר לגמרי בדיוק אותו דבר כמו שאשכנזים יגידו עלינו על המזרחיים . אז מראש סליחה אם פגעתי במשהו .
אני עדיין נערה ואני רוצה להינות ולבלות ולנצל את החיים . לפחות עד גיל 24
זהו בסך הכל רציתי לפרוק . תודה לכל מי שקרא למרות שזה ארוך.

ובאמת אני מקווה לא להישאר כל שארית חיי לבד ובבית. כי אני מרגישה ממש בודדה , ואגב היה לי בחיים רק פעמיים חבר אבל לא קשרים רציינים. למי שמתעניין