כועס על עצמי ולא מצליח להירגע. מה עושים עם זעם טהור שמחפש לפרוץ החוצה?

שלום אנשי אסק פיפול. אני לא יודע אם אלו שאלות או סתם פריקה. אז ככה: קרה לי משהו שמאוד לא אופייני לי ומאז אני לא יושן בלילות מרוב זעם. זה הסיפור בגדול: אני בן 25 בעל סף גירוי נמוך ודחפים אימפולסיבים. גדלתי בשכונה עבריינית. מאוד עבריינית. וכשגודלים בשכונה כזאת אלימות היא חלק מהנוף. בואו נאמר שכול שני חמישי הייתי מעורב בקטטות בגלל שאני באמת ידוע כאדם חם מזג. עזבתי את השכונה שבה גדלתי לפני כשלוש שנים. רציתי פשוט להתרחק מכול החרא הזה סליחה על הביטוי. אבל איך אומרים? אתה יכול לעזוב את השכונה אבל השכונה לא תעזוב אותך. לשמחתי מאז שעזבתי את השכונה כבר שלוש שנים שלא נקלעתי לקטטות רחוב. שלשום ישבתי לתומי בספסל בפארק וניגשו אליי שני ערסים ופשוט התחילו להתגרות בי. סתם ככה בלי סיבה. הייתי בוער מזעם וכול מה שרציתי באותו רגע זה פשוט לפוצץ להם את הפנים. זה מה שאני תמיד עושה במקרים כאלו. אבל לא ברור לי מה קרה לי שלשום. פשוט לא התייחסתי ועזבתי את המקום. ומאז? מאז אני אוכל את עצמי מבפנים. אני שואל את עצמי את שאלת מיליון הדולר: למה לעזאזל לא נכנסתי בהם? למה נתתי להם לחמוק? בעבר קרו לי מקרים כאלו שבהם לא הגבתי אומנם, אך כשזה קרה פשוט לא יכולתי לחיות עם עצמי ואחרי יומיים פשוט תקפתי אותם ברחוב. הבעיה שאז הייתה לי את הלגטימציה. זאת אומרת בעבר הערסים שהתגרו בי הם היו מהעיר שלי אז לא הייתה לי בעיה לחזור עליהם. הבעיה עכשיו שאני מת לחזור עליהם אבל לצערי אין לי שמץ של מושג מי הם... וזה משגע אותי. מעולם לא נתתי לאף אחד לחמוק מהרדאר שלי. ושלא תבינו אותי לא נכון. אני לא משחק אותה איזה עבדאי. אני לא מחפש ללכת ברחוב ולפתוח בקטטות. אני לא יוזם קטטות. אך כשאחרים מרשים לעצמם לנסות ליזום קטטה איתי סתם כך בלי סיבה, אני פשוט מאבד תעשתונות ותוקף בכול הכוח. אני הופך להיות מאוד אלים כלפי אנשים אלימים. בעיקר כנגד כאלו שמחפשים ללא שום סיבה להתגרות ולהשפיל. אני לא יחפור לכם יותר מידיי, אני רק רוצה לומר ששלשום מישהו דרך עליי ואני לא מצליח לקום. וכפי שאני מכיר את עצמי הזעם לא הולך להיעלם בקרוב. הרבה אמרו זאת לפניי שחבל שאי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. זה היה פותר לי הרבה בעיות. בדיעבד הייתי פשוט צריך להיות אני וכן לפוצץ להם תצורה וסילחו לי על שפת הרחוב הזאת. אני מרגיש מבולבל ולא באמת מבין מה עצר אותי מלתקוף את המנוולים האלו. וכן יש לי ידע רב באומניות לחימה וידע רב עוד יותר מה לעשות כשנתקלים במנוולים כאלו. אבל למה שקרה שלשום אין לי שום הסבר המניח את הדעת, רק זעם טהור שמחפש לפרוץ החוצה. הלוואי אוח הלוואי ואתקל בהם בשנית מתישהו. הזעם פשוט זועק הצילו. הוא בכלוב עכשיו ומת לצאת החוצה לחופשי. בקיצור אני מרגיש מושפל .