למה בנות מקבלות רגליים קרות כשהן רואות שאני מעוניין בהן למשהו רציני יותר?

בחודשים האחרונים יצאתי עם הרבה בנות. כולן מokcupid. אחרי ניסיון לא טוב אני מתחיל לחשוב על לשנות מסלול.

המצב הוא כזה. כשבחורה מוצאת חן בעיניי הדייט הראשון נגמר בנשיקה. והאמת. בדרכ לא אני זה שיוזם אותה. אבל אז בצורה ממש מוזרה הן מקבלות רגליים קרות כשהן רואות שאני מעוניין בהן למשהו רציני יותר. אני פשוט לא בחור של סטוצים.

אני באמת לא מבין איפה הבעיה. אני לא מאלה שחופרים ויש לי מודעות עצמית מאוד גבוהה. יש לי ביטחון עצמי מאוד גבוה. אני נראה טוב. יש לי תואר. רגיש. בן אדם מעניין. ממש לא עף על עצמו ומחובר לקרקע (למרות שאני משבח את עצמי כאן חחחח. זה רק לצורך השאלה :) )

הדבר היחיד שבעייתי אצלי הוא שאני מסרב לשחק את המשחק. אני עדיין תקוע במחשבה שאני כבן אדם אהיה מספיק כדי שבחורה תרצה להכיר אותי. אבל זה לא קורה.

עוד דבר בעייתי אצלי הוא שאין לי ניסיון כמעט בכלל. ואני מניח שזה מוריד לבנות המון. אני פשוט לא מסוגל לשקר לגבי זה. למרות שלדעתי זה לא אמור לשנות.

אני אדם כזה שנקשר יחסית מהר. יש לי אינטלגנציה רגשית מאוד גבוהה. הדבר הזה יכול להיות טוב, כי אנשים בכלל ובנות בפרט נפתחות אליי מהר מאוד. אבל יכול להיות בעוכריי אם משהו משתבש. אני מזהה מיד כשמורחים אותי או משקרים לי וזה מחרפן אותי. וכמובן שכשדברים נגמרים אני מרגיש ממש חרא.

נמאס לי. אני מרגיש שלהיות אני אף פעם לא מספיק. אני מרגיש שזה בלתי אפשרי. והכי גרוע, כשיצא לי להיות טיפה מניאק (בטעות), ראיתי איך בחורות נדלקות.

נמאס לי מבחורות שאומרות לי שהן חולות לפני דייט (בדרכ ראשונים..) (במקרה כזה אני חותך ישר במקום).
נמאס לי מבחרות שנזכרות פתאום באקס שלהן ושעכשיו הן צריכות להיות לבד אחרי ששניה לפני כן התמזמזו איתי בלהט במהלך הדייט. ואני אף פעם לא ממשיך את זה כי אני מכבד אותן כשהן אומרות שהן לא רוצות סקס בדייטים מוקדמים.
נמאס לי שאף אחת לא מתאמצת לשבריר שנייה באמת להכיר אותי.

והכי נמאס לי כל פעם להתחרט על זה ששלחתי הודעה אחרי הדייט (או יום למחרת). או על זה שהשקעתי טיפה יותר ממה שגבר ממוצע משקיע (ושוב פעם אני מרסן את עצמי בכוונה כי אני יודע שזה עלול להלחיץ). על זה שפתחתי דלת בספונטניות כי ככה אני.. על זה שאכפת לי באמת מהצד השני כי שוב ככה אני..

אתמול נכנסתי להתקף של מועקה קשה (פעם ראשונה שקורה לי) אחרי ששוב משהו נגמר בפתאומיות לא הצלחתי להמשיך באימון או לנגן. ישבתי בבית ופשוט הייתה לי הרגשה נוראית. דודה שלי שבאה לבקר אותי (דודה מגניבה לאללה) אמרה לי שאני צריך להיות קצת מניאק. רק ככה יספרו אותי.

אני שוקל פשוט להתחיל לחפש לדחוף את המה שמו לכל מקום כמו שאני אמור לעשות ולהיכנע. אני כבר לא יכול יותר לסמוך עליהן.

אני פשוט לא יודע מה קורה לי. אני כבר לא מבין מה אני אמור לעשות. אני נתחיל לפקפק בעצמי. האם אני צריך לוותר ולשנות את עצמי?

מה הקטע שלכן?????