לא חושבת שאני רוצה אותו בתור החבר שלי, אבל לא מפסיקה לחשוב עליו. משיכה או אהבה?

לא מפסיקה לחשוב עליו.. השפתיים..הלשון..הידיים..

אז גם אני עברתי את זה סוף סוף, נשיקה ראשונה.. לא צפויה מסקרת אבל שווה כל שנייה.

פעמים רבות במשך תקופה ארוכה של מספר שנים שהוא ניסה, רמז, הציע לצאת- פעם אחר פעם דחיתי אותו ואת ההצעות. עד שבסוף הרגשתי שהוא ויתר.

האמת? פחדתי, לא חשבתי שהוא מתאים לי, הייתה לי מן דמות כזאת בראש של מישהו שאני יכולה להימשך אליו- גבוה, שרירי, גנטלמן, אחד כזה שתמיד יהיה בשבילי ויגרום לי להרגיש מוגנת.
אבל הוא? ההפך הגמור. רזה, נמוך,אחד כזה שמשנה לו מה שחושבים עליו, עסוק ברשתות החברתיות 24/7.
יחד עם כל זה, הרגשתי קטנה לידו, הוא המנוסה ואני לא, אני החננה עם המחברות והוא המקובל שיוצא עם כל כל הרבה בנות וכבר עבר הרבה.
מנעתי את המבוכה מעצמי, לא רק איתו, עם כל מי שניסה, תמיד הפכתי אותם לידידים טובים שלי, לא הייתי מוכנה לעבור לשלב מעבר לזה.

אבל הנשף הגיע, ואיתו הוא בא.
הזוג לנשף שלי היה החבר הכי טוב שלי, שגם זכה בתואר החתיך של השכבה. והוא? היה עם חברה טובה שלי.
בכל זאת הצטלבו דרכינו במהלך כל הנשף, המון ניסיונות מהצד שלו, והתחמקויות נראות לעין מהצד שלי. ממשפטים כמו?״למה את מתחמקת ממני?״..בואי שניה החוצה״
ואני? לא רציתי, לא נמשכתי אליו ולא הצלחתי להגיע למצב שאני באמת מאמינה שאני מסוגלת להיות עם מישהו ככה.
ניסיתי להתחמק בכל הזדמנות שהייתה לי, לא להיות לבד איתו.
עד שבדקות האחרונות של הנשף הוא ניסה שוב, תוך כדי ניסיון לבחון את המצפון שלי- ״למה את עושה לי את זה?״ אז הפעם הסכמתי, אפשר להגיד מתוך רחמים או כבר בלית ברירה. אמרתי לעצמי שללכת איתו לבד לא בהכרח אומר להתנשק איתו.
אז הלכנו, ישבנו באוטובוס.
התחלתי להגיד לו שאני לא כזו, ושזה לא יקרה. הוא אמר שהוא גם לא היה רוצה שזה יקרה בצורה הזאת אבל שבוא לא רוצה לוותר.
לא הסתכלתי עליו. בהיתי מהחלון, הרגשתי את הראש שלו עליי. בלי לחשוב מצאתי את עצמי מסובבת את בראש ומנשקת אותו.
כל פעם שעלה מישהו לאוטבוס ניתקתי את
עצמי ממנו וסובבתי את הראש, וככה כל פעם במשך 4 פעמים.
אף פעם לא נהניתי בצורה הזאת.
לא רציתי לעצור, רציתי להמשיך להיות איתו, אבל הפחד שהשם שלי יפגע גבר על הרצון הזה. פחדתי להראות כמו אחת הזולות שמתנשקות בנשף סתם ככה.
ירדנו מהאוטובוס והוא בא אחריי, הייתי בהלם מעצמי, לא הבנתי מה קרה, התנשקתי עכשיו? ככה זה מרגיש?
רציתי לחשוב, להבין.. בינתיים שהוא עמד לידי וניסה לראות לאן מתקדמים
הלכתי ממנו, הזמנתי מונית ו״ברחתי הביתה״.

מאז אני לא מפסידה לחשוב עליו, על כל הסיטואציה, ועבר המון זמן- חודשיים וחצי.
כל פעם שאני רואה אותו לא יוצא לי לדבר איתו, אלא להיות קצת מגעילה אליו אפילו בלי להתכוון.
אני לא מצליחה להבין מה אני רוצה ממנו או מרגישה כלפיו, אני לא חושבת שאני רוצה אותו בתור החבר שלי, אני לא חושבת שאני בכלל רוצה חבר, אבל אני כן לא מצליחה לעבור יום אחד בלי לחשוב על מה שהיה ביננו ולרצות לראות אותו שוב לדבר על זה.
לא עובר יום שבו אני לא חושבת על איך היה לו ואיך אני הייתי, ומתחרטת שהייתי מגעילה אליו בסוף וברחתי.
הבעיה היא שלדבר איתו אחרי כל כך הרבה זמן יצור מבוכה, ואולי הוא יחשוב שאני מנפחת את זה יותר ממה שזה? חוץ מזה שאני בכלל לא סגורה על
עצמי
כל מה שאני יודעת זה שאני חייבת לסגור את המעגל הזה. השאלה היא איך.
אשמח מאוד אם תוכלו לעזור לי.
תודה!