היי לכולם,
אני ליאור (שם בדוי), בת 13 כמעט.
היחסים ביני לבין ההורים שלי תמיד היו מבאסים.
תמיד זה העלבות וצחוקים על חשבוני. תמיד הם הורידו לי את הביטחון, גרמו לי להרגיש מגעיל עם עצמי.
כך זה היה גם עם החבר'ה ביסודי. הייתי המכוערת של החבורה ולמרות שידעתי בתוך תוכי שאני ממש לא מכוערת ואולי אפילו יפה, לא העזתי להגיד את זה לאיש.
לחטיבה הגעתי מלאת חששות שמא שוב אהיה מושא ללעג. אבל באופן די משונה, כולם החלו להגיד לי שיופי כמו שלי הם לא ראו הרבה זמן (לא בציניות ולא בצחוק, אני יודעת יפה מאוד לזהות מצבים כאלה).
אני יכולה לתאר לכם את המראה שלי בכמה מילים:
עיניים גדולות, כחולות, שיער גלי ומלא בצבע ערמוני, שפתיים עבות סטייל צורת לב. הרבה אמרו לי שאני דומה לאן התאווי השחקנית האנגלייה.
בהתחלה חשבתי שהם אכן צוחקים עלי. אבל בעצם הם מהר מאוד אמרו לי ששטפו לי את המוח כנראה. שאני באמת יפה. אמרו לי שיש לי עיניים מדהימות, שיער יפה במיוחד. התחלתי להיות מלאת ביטחון בפעם הראשונה בחיי.
אני מודה שבביקיני, אני לא איזו פמלה אנדרסון, ממוצעת לגמרי לגיל שלי. טיפה בטן, לא משהו רציני ורגליים עם טיפה רווח.
אבל בג'ינס וטישרט אני נראית טוב, אולי אפילו חטובה...
אמא שלי כל הזמן לוחצת עלי לרזות, אומרת שממש שמנתי (לדעתי לא) ואני כל הזמן אומרת לה, "אמא, אני אוהבת את עצמי. בפעם הראשונה בחיים שלי אני מרגישה בנוח עם עצמי. תניחי לי בבקשה!".
אבל היא ממשיכה וממשיכה. מול אנשים, מול חברות, זה מתחיל להיות ממש מפדח עבורי.
ניסיתי לנהל עמה כמה שיחות, אבל היא אף פעם לא מקשיבה וחושבת שהיא הכי צודקת בעולם. היא מסננת כמה מילים בכעס וזהו.
מה אפשר לעשות? לדבר עם אבא שלי או עם מישהו מבני המשפחה זו לא אופציה...
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות