לא מוצאת את האושר בשום מקום, מפחדת שיימאס לבן זוג שלי ממני, מה לעשות?

היי לכולם.
כותבת פה אולי אמצא כמה קרני אור שיאירו אותי מחדש.
איבדתי בזמן האחרון את האור שלי, מרגישה כבויה, לא מוצאת את האושר בשום דבר.
אני בנאדם מאוד חיובי שמרפאה את עצמי כל פעם מחדש, אני מחזקת את עצמי ואני מוצאת את האור בכל דבר.
מסתפקת במעט ומאושרת מזה.
יש לי בן זוג עוד מעט שנה שאני מאוד אוהבת, באמת הוא המתנה שלי בחיים האלה.
בתקופה האחרונה בן זוגי יושב במעצר בית עקב חקלאות בריאה (מדינה הזויה אל תשאלו) ובעקבות זה גם לא חווינו יותר מדי כי אנחנו לא יכולים לצאת, התקופה הזו כבר חצי שנה, לרוב אני עוזבת אותו רק לטובת עבודה.
אבל גם איתו אני מאבדת את זה בזמן האחרון ואני גם לא בנאדם שמדבר על הבעיות שלו. אני פותרת אותן עם עצמי אז אני בטוחה שהוא מרגיש שמשהו עובר עליי אבל לא מצליח להצביע על מה כי פשוט אני לא מדברת על זה.
אבל מה אני אגיד לו, הוא לא יכול לעשות כלום בנידון וזה סתם ישפיע עליו ויוסיף לו עוד על הצרות, מה אני יגיד לו שהכל שחור בתקופה האחרונה, שאני בקושי צוחקת, בקושי מחייכת, שמשעמם לי, שהשגרה מחרפנת אותי, שיש לי מלא מחשבות דפוקות על הכל.
בנוסף לכל העצב אני לא מפסיקה לחשוב על העתיד שלי ושל בן זוגי. אני מרגישה שזוג שחי עד סוף החיים באושר זה נמצא רק באגדות לאור המציאות הקיימת אבל אני והוא כל כך מתאימים וכל כך חזקים ביחד. כאילו נפגשנו בגלגולים הקודמים. יש לנו קשר מאוד מיוחד ולא עוזבת אותי המחשבה שבסוף האושר יברח גם מאיתנו, הריגושים ילכו, יימאס לנו אחד מהשני ונמצא את עצמנו ממשיכים את החיים בנפרד.
אני מודעת לזה שזה מחשבות כל כך הורסות לאור העובדה שאני מקיימת זוגיות מאושרת ומאפשרת. טובה ואוהבת.
אבל הן לא עוזבות אותי.
מרגישה שבזמן האחרון אני צריכה אובר חום ואהבה, מלא תשומת לב רק כדי לדעת שאוהבים אותי. אוקיי, אוהבים אותי למרות שאני יודעת את זה ולמרות שאני מקבלת מלא אהבה וחום ממנו.
מפחדת שיימאס לו ממני, מפחדת שיימאס לי ממנו.
בא לי לברוח לתקופה לבד, לעשות איפוס.
רוצה לחזור להיות אני. מאושרת, שטוטינקית, מלאה שמחת חיים וביטחון.
זה בורח לי מהיידיים ואני לא מוצאת את עצמי עם כל המחשבות ההרסניות האלה.
תודה לכל מי שקרא.
זה נתן לי להתפרק קצת.
אולי עצם העובדה שכתבתי את כל זה גם תעזור לי קצת בריפוי.
אולי :)