הכלב שלי נמסר מחר ואני הרוס מזה. איך להתמודד?

לפני 8 שנים, כשהייתי בן 11 אמא שלי הפתיעה והביאה לי ולאחותי כלב פודל לבן ננסי כי הצקנו לה בערך כל החיים שאנחנו רוצים כלב. קיבלנו אותו כשהוא בן חודש, מאוד מפוחד וחרדתי, כאילו עברה עליו טראומה לפני שהגיע אלינו. אבל מאוד היינו עדינים וחמים איתו, אפילו יותר מדי. אמא שלי קיבלה אותו עם קבבים, פרסה לו חיתול של תינוקות על הרצפה במקום קבוע שעליו הוא יוכל להשתין. והוא התרגל לאכול רק מאכלים של אנשים. ניסינו לא פעם אחת לגמול אותו אבל הוא פתח בשביתת רעב שנמשכה יותר מיומיים ונכנענו לו.

אחותי העצימה את החרדתיות שלו כשהיא הרחיקה אותו (עד היום) מאנשים ומכלבים כי היא עצמה פרנואידית, פחדה שהם יעשו לו משהו.

עברו 8 שנים בהם ההורים שלי התגרשו, אמא שלי עזבה את הבית ואחותי הפסיקה לטפל בכלב וכל האחריות עליו נפלה עליי. כבר 5 שנים שרק אני מוריד אותו, נותן לו לאכול, מנקה לו את הצרכים שהוא עושה לפעמים בבית. ובשנה האחרונה הורדתי אותו פחות מ-3 פעמים ביום וכתוצאה מכך הוא השתין יותר בבית.

לפעמים הוא גם השתין בלי סיבה, היו כמה מקרים שהורדתי אותו ומיד אחרי שחזרנו הביתה הוא השתין. בנוסף לזה, הוא התחיל לאחרונה לגעור עלינו ולנשוך כל פעם שלא התחשק לו שנלטף אותו. הוא נהיה כלב מאוד מפונק ובעייתי ואמא שלי התחילה לחפש לו בית אחר.

אתמול, כשלא הייתי בבית, הגיע המנקה שלנו הביתה והכלב איכשהו התחמק מהמרפסת (שם אנחנו סוגרים אותו כשבאים אורחים כי הוא תמיד מנסה לנשוך אותם) ורץ לנשוך את המנקה. אבא שלי ניסה להפריד בינו לבין המנקה וקיבל ממנו שתי נשיכות בידיים שגרמו לו להשפריץ דם. וזה מה שגרם לאמא שלי סופית למסור אותו למשפחה אחרת.

מחר בבוקר היא נוסעת למסור אותו למשפחה חדשה רחוק מאיתנו.

עכשיו, מצד אחד אני מבין אותה- הוא בעייתי, משתין ומחרבן בבית, נושך וגוער, ולמרות כל הניסיונות שלנו לחנך אותו (הבאנו לו מאלף) שום דבר לא עזר כי הוא כבר בן 8 ומאוד קשה לחנך כלבים בגיל כזה.

מצד שני, מאוד נקשרתי אליו במיוחד כי אני היחיד שטיפלתי בו בשנים האחרונות, הוא אוהב אותי יותר מכל המשפחה, הוא תמיד מרגיש כשאני עצוב ומנסה לעודד אותי, הוא מעיר אותי בבקרים בשביל שנשחק ביחד, יצאתי איתו לחופשות ולמסעדות. אפילו אבא שלי ואחותי בכו על ההחלטה של אמא שלי למסור אותו. אני גם מאוד פוחד על איך הוא יסתדר שם? אם יהיה לו טוב, איך המשפחה החדשה תקבל אותו כשהם יראו שהוא לא מחונך, שהוא נושך ומשתין בבית. אני מאוד חרד לו וגם אתגעגע אליו מאוד.

אמא שלי בשום אופן לא מוכנה להקשיב ורק מחכה למחר שתוכל למסור אותו כבר. ואני לא יודע איך לאכול את זה. איך להתמודד עם זה, איך להתנהג מה לעשות. הוא ברגע זה שוכב על המיטה שלי ומסתכל עליי כאילו הוא יודע מה הולך לקרות. אני ממש בדיכאון.