סטודנט, הומו, כל הזמן בדיכאון וקיבלתי צו מילואים ל 24 יום

היי,

אני באמת לא יודע מה לעשות. אני מרגיש שהכל אצלי מתפרק ושהכל פשוט גדול עליי ואין לי איך להתמודד.

נתחיל בזה שקיבלתי צו מילואים ל- 24 יום לעוד כמה זמן. אני פשוט לא יודע איך אני הולך לעבור את הדבר הזה כי אני פשוט לא יכול במצבי להיות מחוץ לבית ומחוץ לאזור הנוחות שלי ליותר מאיזה יומיים. ועד עכשיו בחיים לא הייתי במילואים כי הייתי שנה מסדיר כך שלא יכלו לקרוא לי... והייתי בתפקיד הכי ג'וב שיש בצבא בסדיר וכל יום הייתי חוזר הביתה. כל יום. ושמו אותי במילואים ביחידה קרבית משום מה ואני פשוט בחרדות אני לא יודע מה לעשות.

נתחיל מזה שאני סטודנט. אני עושה תואר קשה ומפרך ומניסיון מהשנה הקודמת, להפסיד יום אחד זה כבר ממש פוגע ומזיק אז להפסיד 24 יום... פחחח אני אצטרך לעשות סימסטר חוזר. וכמובן שכל ההטבות המגוכחות האלה לסטודנטים במילואים פשוט לא יכולות לעזור למישהו שעושה תואר כמו שלי.

נמשיך עם זה שאני הומו. קשה לי לתאר את הקושי שהדבר הזה גורם לי מבחינה נפשית. כל הזמן אני לבד. פשוט מרגיש לבד. כל המפגשים החד פעמיים האלה מאתרי היכרויות לא עוזרים בכלל ורק מעצימים את תחושת הבדידות ורק מוכיחים לי שאני פשוט לא הולך למצוא זוגיות בזמן הקרוב ואני פשוט לבד. ואין לי עם מי לשתף את כל זה כי אני בארון. זה פשוט me, myself and I בבעיה הזאת. וכל המחשבות על העתיד שלי כהומו - איך אספר, איך יגיבו, איך יסתכלו עליי, איך אבנה קריירה כאדם חריג שאין לו אישה וילדים, ואני פשוט נכנס לחרדה מלהיות הומו במילואים בבסיס של קרביים רחוק מהבית בתנאים לא תנאים ואני לא יודע איך אני אעבור את זה. ולישון עם עוד גברים בחדר - בחיים לא אצליח לעשות את זה. ומקלחות - כנ"ל.

פשוט אין לי מילים כדי להתחיל לתאר כמה נזק המילואים האלה הולכים לגרום לי מבחינה נפשית, פיזית, ונזק ללימודים וכמובן לא נשכח את הנזק לעבודה שאני התקבלתי אליה שקשורה לתחום הלימודים ואני ממש מרגיש שהמילואים פשוט יחרבו לי את ההצלחה בעבודה הזאת ורק אלוהים יודע כמה העבודה הזאת חשובה לקריירה שלי וכמה חשוב לי להיות 100% בעבודה הזאת.

ורק המחשבות על העתיד על כל הצווי מילואים שאני אקבל וכל פעם לעצור הכל לעשרות ימים. אני פשוט לא יודע איך אני אתמודד עם זה. אני פשוט מתפלל לקבל איזו מחלה קטנה או בעיית בריאות שתוציא אותי מהמילואים האלה.

זה לא שאם אבטל את המילואים האלה הכל יסתדר, אבל זה יהיה הצעד הראשון לשקט הנפשי שאני ממש צריך. כל דקה, שנייה ורגע אני פשוט חושב על המילואים האלה והזמן רק הולך וקרב ואני לא יודע מה לעשות כדי לצאת משם. אפילו את החופש המועט שיש לי זה הורס לי ולא נותן מנוח. אני בתקופה שאני מנסה לבנות את החיים וגם ככה קשה לי, ועכשיו גם רוצים לעקור אותי מחיי ל24 יום וזה יהיה ככה כל חצי שנה.. אני פשוט אבוד. תעזרו לי למצוא דרך לצאת משם בבקשה.