חזרתי בתשובה, חזרתי בשאלה, והחרדים לא יוצאים לי מהראש - מה לעשות?

לא יודע מי פה יצליח להבין את הכאב שלי.
אני נולדתי למשפחה חילונית. כשהייתי בן 8 אבא שלי חזר בתשובה. הבית שגדלתי בו נהיה דתי לגמרי תוך כמה שנים וזה היה קשה.
בגיל 14 התחלתי לחזור בתשובה ועזבתי את החטיבה. עברתי לבית ספר דתי. כולם שם היו מופרעים אז ברחתי משם, וחיפשתי ישיבה. כעבור כמה חודשים נכנסתי לישיבה של חוזרים בתשובה. הייתי שם חצי שנה ואז עברתי לאחת אחרת. שיניתי שם את שמי . ברחובות בני ברק ראיתי בחורי ישיבות צעירים בגילי (15), ורציתי מאוד להיות כמוהם. ניסיתי להכנס לישיבות קטנות, וכולם דחו אותי. (ישיבה קטנה זה מוסד לימודים לבחורים חרדיים מלידה בדרך כלל). כל מקום שניסיתי דחו אותי. בסוף הצלחתי. יש לי צמרמורת כשאני רושם את זה כי באמת עשיתי את הלא יאומן – הצלחתי להכנס לישיבה קטנה חרדית מהטובות והמוצלחות ביותר. הצלחתי שם, אבל היה בי את המוזרות הזאת שמאפיינת חוזרים בתשובה עם כל הקיצוניות הזאת.
שנה אחר כך עליתי לישיבה גדולה (גיל 17), והבנתי בעצם שיש לי בעיה חברתית, שאני מתבייש להכנס לחדר אוכל ואני לא מסתדר. בעקבות כך עברתי כעבור שנה לישיבה אחרת, וגם שם לא הסתדרתי מבחינת החברה, יש לציין שבאותה תקופה אני הקצנתי מאוד עם הדת (ברמות של שיגעון), וניסתי להכנס לשידוכים, ללא הצלחה.
לפני 4 שנים, התפקרתי. זה הגיע בבום, והפסקתי להאמין, והתחלתי לחלל שבת אחר כך, וחודש אחר כך עזבתי את הישיבה. במשך שנתיים אני הסתובבתי עדיין עם לבוש חרדי אך לא שמרתי מצוות וגרתי אצל הוריי, הסבל היה גדול אצלם כי דיכאו אותי.
ואז התגייסתי לצבא, חודש אחר כך עברתי לקרבי והורדתי את הכיפה, ואז אחרי חודש עפתי מהקרבי כי רבתי איתם (אני יודע שזה נשמע הזוי), ועברתי עוד 2 מקומות, עד שבסוף המערכת הבינה שבגלל היציאה בשאלה המסובכת שלי איני מסוגל לשרת בצה"ל, ושיחררו אותי (מעולם לא הצעתי שישחררו אותי, המערכת הבינה את זה).
מאז השחרור (לפני כחצי שנה) ועד היום, אני עובד , וכרגע הולך לצאת מההורים , ולשכור דירה כי פשוט רע אצלם – לא נותנים להשתמש בטלפון בבית, הם מתחרדים וזה הורג אותי, וכו'.
אני פשוט נראה מוזר בחברה החילונית. אני לא מוכן ללכת עם ג'ינסים. אני הולך עם מכנסיים שחורות כחרדי. עם חולצה ארוכה של שרוולים ארוכים גם בקיץ, ללא כיפה אך היא נמצאת אצלי תמיד בכיס. אני באבל על אבדן העולם החרדי. אני פשוט באבל. זה מוזר, כי אני מצד אחד לא ככ הסתדרתי באמת בעולם החרדי, אבל מצד שני בניתי משהו גדול מאוד (הצלחתי להכנס לישיבות מוצלחות). העולם החרדי הוא פשוט בעיניי עולם מרומם יותר במובנים מסוימים, אני גם שומר על דברים משם – אני לא נוגע בנשים למשל ואני משתמש בשפה חרדית ובסלנג חרדי ביום יום. אני שומע מוזיקה חרדית. אבל איני מאמין. החיים קשים לי. באמת. אין לי ככ חברים, קשה לי עם זה שהמשפחה שלי נכנסת לדת, ומתחרדת לי מול העיינים מרגיש קנאה עזה.
קשה לי עם כל הסכסוך החרדי-חילוני שבתוכי, אני לא יודע באיזה עולם אני חי. אני לא אוהב את התרבות המערבית, אבל גם אין לי כוח לחיות בעולם החרדי. כואב לי. אני עכשיו כותב ממקום העבודה שלי ואני מסוגל פשוט לבכות. הדמעות עומדות לי בעיניים מזה שאני לא מסתדר , ומזה שאיבדתי את הכל, העולם החרדי עדיין חלק ממני – אני משתדל מאוד שלא לבכות,- חברים שלי משם לא יודעים שעזבתי את הדת וכשאני נפגש איתם אני לבוש כחרדי. כל כך כואב לי על אותם רבנים שהסכימו בניגוד גמור לכל היגיון לקבל אותי אליהם ולתת לי להכנס לישיבה קטנה, אני מתבייש מהם. אני מרגיש שירקתי להם בפרצוף. אני עשיתי את הדבר הכי חמור שאפשר לעשות – כפרתי ועזבתי את הדת. אבל זה מי שאני, מה לעשות.
מה אני עושה היום? איך אני מקדם את החיים שלי? אני נפגש עם פסיכולוג, מקווה שזה יעזור. אני לא מוכן כל החיים לסבול בגלל כמה שנים אצל החרדים. למה הסיפור הזה עדיין חלק ממני? למה אני לא מצליח לצאת מזה? למה העולם החרדי כל כך חזק עבורי? מתי אני יצא מזה? איך אני אמור בכלל לצאת מזה?