אנחנו בזוגיות מגיל צעיר, האם הגיע הזמן לפרק?

אני בצומת דרכים בחיי. בגיל 17 הכרתי את בת זוגי, לה אני נשוי מזה 3.5 שנים.
אפשר לאומר שאת הכל עברנו יחד במשך 11 שנות זוגיות - תיכון, צבא, לימודים, מעברי דירה, משברים. היינו ממש דבוקים אחד לשנייה. אחרי 7 שנים החלטנו למסד את הקשר ולהתחתן - כנראה מהנסיבות הלא נכונות. לא היה לנו כל כך נעים בבתים שגדלנו בהם, החברות שלה החלו להתחתן אחת אחרי השנייה ואיתו הגיע הלחץ שלה לחתונה. בגיל 22 רצינו לעבור לגור יחד כדי לבחון את הזוגיות שלנו הרחק מההורים אך לצערנו היא נתקלה בהתנגדות קשה מאוד מצד ההורים הפרימיטיביים שלה שטענו שהבת שלהם יוצאת מבית ההורים רק נשואה ובכך האופציה אפשרית רק במקרה של חתונה. אפשר לאומר שהבית בו גדלה אשתי לא בית חם/פתוח/אוהב, יותר בכיוון של דואג לצרכים בסיסיים כמו אוכל וקורת גג.
אשתי אדם מאוד רגיש כך שהזוגיות איתי סיפקה לה את החום, האהבה והדאגה שלא קיבלה מהבית. ודעתי היא שאיתי היא קיבלה את זה במינון מאוד גבוה ביחס לסביר - הייתי ממש נר לרגליה ועזרתי/תמכתי בה בכל דבר שהיא רק צייצה.
לעומת זאת אני הגעתי מבית לא הכי יציב בעולם, בלשון המעטה, וכנראה שאשתי הוותי לי מעין עוגן ופינה חמה ושקטה מכל הכאוס שהתרחש בבית.
לאחר 7 שנות זוגיות כאשר היינו ממש לפני חתונה ויציאה מהבית, היחסים בינינו החלו להתקרר. מיותר לציין שהתחתנו בכל זאת כי חשבנו שמדובר במשברון אשר יעבור בהמשך - מה שהסתבר בדיעבד כמשבר הענק של היום.
אין לנו ילדים - אחרי החתונה שנינו היינו סטודנטים וגרנו בדירה קטנה כך שהמצב לא אפשר לנו הן מבחינת הזמן הדרוש לגידול ילד והן מבחינת בית המגורים.
היום כאשר אני בוחן את הקשר לא נשאר בו כלום, לא רצון מבחינתי במגע, בנשיקה, בחיבוק, בסקס, בלצאת לבלות יחד, כלום כאילו משהו מת מבפנים כלפייה, כמו גוויות מהלכות בבית ללא תשוקה ומשיכה.
היא נמשכת אליי אך אני זה שהתקררתי ממש וכתוצאה מכך היא גם מרגישה מנועה מלהתקרב.
לא זוכר בדיוק מתי המצב הזה החל רק מה שבטוח שכרגע ממש לא טוב לנו.
האישה ממש לא מאושרת מהמצב והחלטתי להרים את הכפפה ולטפל בו כי כל עוד היא תחת חסותי איני יכול להרשות לעצמי להיות הגורם לסבל שלה במיוחד לאור ההיסטוריה שלנו וזה שהיא בתור אדם ממש יקר לי וחשוב לי שהיא תהיי מאושרת בחיים שלה, איתי או עם אדם אחר. כמובן שאני רואה גם את עצמי כ-לא מאושר אבל האחריות כלפייה גדולה יותר.
הבעיה שמעבר לחוסר משיכה/ תשוקה כלפייה אני חווה גם תחושת פספוס והחמצה על רווקות שלא מוצתה כלל. היא מבחינתה זה לא מעניין אותה, היא יותר אדם של בית ומשפחה. אני לעומת זאת הרבה יותר מיני ממנה ומרגיש לי שכל החיים איתה דיכיתי את היצרים המיניים והתשוקתיים שלי - דבר שהשליך על הנפש לי.
היום אני רק רוצה לצאת, לבלות, להכיר, לחוות, לטעום. היא מבחינתה טוענת שאני מתנהג כמו נער בן 16.
מיותר לציין שלתחושת פספוס והחמצה אין גיל ובמיוחד לאחר 11 שנים של זוגיות צמודה ללא כל מבט לצדדים, ללא בילויים, נטו זוגיות-בית-עבודה. ורק מי שיצליח להיכנס לנעליי יוכל לחוות דעה בעניין, אחרת בולשיט כמו "עזוב אותך, יש לך היסטוריה עם האישה, שוק הבשר לא כזה מעניין" או "אין משהו מיוחד בחוץ" לא ישכנע אותי כי מי שמגיב כך או שהוא פשוט ביתי יותר או שהוא חווה ולכן הוא "שבע".
הוצע לי בין היתר "לתת מהצד" ולשמור על הקיים - לדעתי זה הדבר הכי שקרי שאדם יכול לעשות כלפיי עצמו ורק כלפיי עצמו, כי אם לא טוב לך בזוגיות קיימת אז מה ההשקטה הצדדית הזאת, הרי אדם מגיע לזה כי הוא לא מרוצה מהקיים אז אני בדעה שצריך לפתור דברים מהשורש. פסלתי זאת על הסף.
היום ביקשתי פסק זמן כדי לבחון את הזוגיות, לראות מה התחושות שלי שהיא רחוקה ממני, הבעיה שמבחינתה היא מוכנה לתת לפסק זמן הזה כמה ימים.
מבחינתה היא רוצה לגשת ליועץ זוגי ולהתחיל לעבוד על הזוגיות מבפנים בלי לתת לי אפילו את הזמן שלי לראות מה אני מרגיש כלפייה כשהיא רחוקה ממני, הרי בשבוע/כמה ימים לא יודע אם אגיע לתובנות.
האופציה מבחינתה זה לסדר מבפנים או לפרק.
אציין שבמקרים כאלה של 11 שנים מגיל צעיר פסק הזמן המומלץ הוא חצי שנה מינימום.
השאלות הנשאלות הן:
האם ניתן לעורר משיכה כלפי אדם שאני בכלל לא נמשך אליו? הרי זה משהו כימי/ויזואלי.
והאם תחושת הפספוס וההחמצה זה משהו זמני שיחלוף? או משהו שימשיך לכרסם בי ללא מנוח? אשמח לקבל מענה לתשובה הזאת מאדם שחווה אותו דבר.

פרטים מהותיים:
מראה - מטפח את עצמי.
פורנו - בעבר ולסירוגין וגם דווקא בכיוון של טבעי וללא תפאורה ותוספות, לא מוצא בכוכבות פורנו כדבר מגרה. אפילו מעט סולד. בחורה עם מראה נורמטיבי ברחוב יכולה לגרות אותי פי אלף.
עומס החיים - לא.
כימיה - כנראה שהייתה מהמקומות הלא נכונים.
אהבה כלפייה - כרגע בפסק זמן ולא מרגיש כלום.


תודה מראש :))
ומאחל לכולם חיים של שפע, סיפוק והגשמת שאיפות!