אני חושבת שיש לי אכילה ריגשית

היי
כבר יש לי כבר חנק בגרון ואני צריכה לזכור שאתם לא מכירים אותי ולא יכולים לדעת מי עומדת מאחורי המילים.
אני בת 28, עם עבר קצת טעון ריגשית, עם קושי למצוא בן זוג, שלא נדבר על זה שגם לא היה לי עד עכשיו אבל זה נושא אחר.
אני נחשבת אדם אופטימי בעיני הקרובים שלי, אם קשה מתמודדת ועושה מה שצריך. היה לי את האומץ לעזוב תואר לקראת הסוף כי הגעתי לתודעה שאני עושה טעות, הרבה שנים יקרות וגם כסף הלכו, אבל אני לא מצטערת כי עכשיו טוב לי בנוכחי ואני כבר באמצע שנה שנייה.
עם זאת, מעולם לא אהבתי את הגוף שלי.
זה התחיל בגיל יותר קטן שלפי התמונות אני רואה שהייתי ילדה רגילה לחלוטין.
כשהתפתחתי ועליתי מעט במשקל, קיבלתי את זה רע מאוד, ואבא שלי הוסיף שמן למדורה "כן ממש השמנת, תתחילי דיאטה....", "את ממש צריכה את זה?...לא אל תאכלי את זה", וכמעט נפלתי לאנורקסיה, הייתי ממש בדרך ואני מודה לכמה קרובי משפחה ששמו לב ותפסו אותי בזמן בתור מתבגרת.
התייצב המשקל לקראת גיל 20, גם ירד כמעט כל מה שהתווסף בצבא, אבל עדיין לא מרוצה מהגוף שלי.
יש לציין כי עד היום לא עברתי את משקל ה57 ק"ג, על 1.50 מ'.
שנה שעברה עברה עליי שנה קשה במיוחד, הועפתי מהבית בשל מריבה (היום חזרתי, לצערי, אבל אין כסף..) וכשגרתי במעונות ולאחר מכן בדירה שכורה כל הזמן הטריד אותי העניין של האוכל, "מתי אני אוכל? אני אספיק לבשל? אולי אוכל עכשיו אני מפחדת לא להרגיש טוב אם לא אספיק לאכול יותר מאוחר". אם היה לי רע, הייתי מנחמת את עצמי ואומרת "טוב עוד מעט אקנה רוגלעך טעים ואולי גם בורקס". מזמינה פיצה. אוכלת ממכונות חטיפים בעבודה ובאונ'. כל הזמן מעסיקה את הפה.
התחלתי לחשוב על המשקל שלי כשראיתי שהג'ינסים שלי פשוט לא עולים עליי באף מצב. והבגדים הצמודים כבר לא מחמיאים לי.
כשחזרתי הביתה, על המשקל ראיתי 61 ק"ג. חשכו עיניי.
אז אמרתי לעצמי, רגע, אני לא אפול לאנורקסיה, אני כבר לא ילדה מתבגרת, ויש לי שכל בראש, אבל עם זאת ממש מבואסת.
כסף וזמן ללכת למכון כושר אין לי. אז התחלתי ללכת הרבה ברגל בקמפוס ומהעבודה לפעמים אני פשוט מוותרת על האוטובוס ועושה הליכה של 34 שעה.
עם זאת, סדר היום שלי מכתיב לי להיות כל היום מחוץ לבית (לימודים ועבודה 5 ימים בשבוע) . שזה חור בכיס ובקיבה.
אני מוצאת את עצמי אוכלת בכל הזדמנות אפשרית מהפחד להרגיש רעב. וגם מדברים שמציקים לי בחיים כמו - אני בת 28, רווקה, בלי תואר, עדיין בבית, לא אוהב את הגוף שלי לעולם ובנוסף לכל עכשיו גם לא מפסיקה לאכול.

יש למישהו עצה איך להרגיש יותר טוב עם עצמי ואיך לצאת מהתפיסה העקומה הזו לגבי אוכל?...

תודה לעונים