נמאס לי מהחיים האלו, מחשבות על להתאבד

אני בת 16 וסבלתי מתקופה של אנורקסיה אמנם הצלחתי לצאת מזה אבל כל המשקל שירדתי עלה חזרה ועוד..מרגיש לי כאילו עבדתי סתם לחינם .. זו הייתה תקופה אינטנסיבית של ספורט בהגזמה וחישוב אובססיבי למה אני אוכלת ושלא נדבר על הרעבות קשות ,עם זה אני המשכתי גם שהעצמות עדיין בלטו .הופנתי לדיאטנית שלא ממש ידעה כיצד לטפל בבעיה אבל שיכנעה אותי שהעדיפות של ילדים בעתיד חשובה פי כמה מהמראה החיצוני ,הייתה לי מטרה באמת חשובה מאז שקיבלתי את הדברים שלה והבנתי מה כדאי,באיזשהו מקום זה נגרר ואפילו קצת איבדתי שליטה ממשית על הסיפור .זה גורם לי להצטער על מה שהייתי ואני כנראה לא יחזור אליו כי זה מרגיש לי בלתי אפשרי ולמה לי לרדוף אחרי המשקל ,זה הותיר לי אכזבה כי אני כן השלמתי בערך עם המראה שלי כרגע ,הבעיה היא שהסביבה פחות..ההורים כל הזמן מציקים והם אלו בכלל שבגללם התחלתי בתקופה של האנורקסיה,לחזור לזה שוב אני ממש לא רוצה.אין לי ברירה אלא לקבל את עצמי כך וזה עוד יותר קשה שאין אף אחד שתומך.להיפך,אני סופגת באמת השפלות קשות מכיוון ההורים שלי שתיהם,לא מפסיקים להעליב וזה לאו דוקא בנוגע למשקל .אני גם באה מבית חרדי שבו החינוך הוא לא להתקרב לבנים עד החתונה,נכון שאני לא מסתדרת עם הדרישות שלהם כי אני ממש לבד ואפילו חברות קרובות אין לי ,כל היום אני עם עצמי ככה בודדה ,אין עם מה לדבר,וכמה בנים הציעו לי להפוך את הקשר הוירטואלי ולהפגש איתם במציאות אבל למרות שאני ממש רוצה אני צריכה להמנע כי אבא שלי מחייב אותי להפסיק ליצור קשר או כמו שהוא קורא לזה וצורח עלי ׳להפסיק לקשקש עם זרים באינטרנט׳..זה המעט תקשורת שיש לי עם אנשים באמת גם אמא שלי טוענת שאם אני חרדית אסור לי לדבר עם בנים וזה שטויות כי אני לא עושה משהו מעבר לדבר.הדילמה העיקרית היא שבעצם המשפחה שלי לא יודעת שאני מתנהגת כחילונית לחלוטין ,אני לא שומרת שבת,אוכלת בשר וחלב,לא מתפללת,לא מברכת..בקיצור איך שדתיה צריכה להתנהג -אז אני לא ..אני הייתי עד כיתה י׳ תלמידה ממש חרוצה ,תמיד עם הציונים הכי גבוהים שיש ,השנה התחלתי להפסיק להשקיע וכן ההורים שלי חופרים לי על זה בלי הפסקה שחשוב המקצוע בעתיד שיהיה כסף ,פשוט נכנסתי למצב של יאוש ובדיכאון כזה שאני צריכה להתחיל ללמוד לבגרויות כי אין ברירה אבל לי נמאס מלימודים,אני לא מסוגלת כך ,היו לי דיי הרבה חיסורים השנה ,הם כועסים עליי שאני לא לומדת כמו פעם ,אני בכלל בתיכון רק של בנות ובתוך תוכי אני חיה בהצגה לגמרי כי אני לא באמת חרדית,לספר להם שאני רוצה לשנות את הדרך שלי אני חוששת ומפדת מזה נורא כי הם לא כאלו שיבינו או יקבלו אותי כך.אני מתה לקצת חום ואהבה ומה שאני ׳זוכה׳ לקבל ,המעט יחס זה רק השפלות וקללות ,משפטים מעליבים מצדם.. לא יודעת מה לעשות עם עצמי ,אני מרגישה אבודה בתוך כל החיים האלו שאין אף בן אדם שלצידי שבאמת איכפת לו ממני ,כמה מחשבות היו לי על להתאבד כי גם כך אני לא חשובה לאף אחד.אני לא מפסיקה לחפש דרכים איך אפשר להתאבד בלי לכאוב,ואני יודעת שזה אסור.פשוט קשה לי נורא בחיים האלו ואני גם ככה לבד כל הזמן ועוד ההרגשה הזאת של לנסות לחיות לבד ועוד ׳בשקר ׳ ..אני לא מסוגלת להמשיך ,איך להתמודד עם הכל?כרגע לא נראה לי אפשרי לצאת מזה ולהצליח לחיות ..בכלל ולחייך..