כל פעם מחדש מוצאת את עצמי שרויה בין ימים של עצב לימים של עלבון. משתדלת בחיי שמשתדלת. רוצה להיות מאושרת כמו שכל אחת רוצה. אכשהו אצלי זה לא אפשרי, הכל חייב להסתבך. אולי אני עושה משהו לא נכון? למה דברים כאלה קורים רק לי? למה אני לא יכולה לחיות חיים רגילים, של ילדה רגילה? כשאני חושבת על אושר אני מדמיינת אותי צועדת בשמלת כלה, שלמה, מצליחה, לעבר גבר שאוהב אותי באמת, לא היה לי חבר עד היום, לכולן יש איזה סקאלה של כמה, או קשר רציני שהיה ולי אין אפילו לא אחד . רק פגיעות ואכזבות, חברה הכי טובה שלי כבר מתעלמת ממני לגמרי עקב בן זוג, כאלו לא הייתה. ומרוב שאני בוכה גם אלה שנשארו מתרחקות... או מסננות, כבר לא נעים לשמע אדם בוכה כל היום מבחינתי, אם אהיה בלתי נראת יהיה יותר טוב. ללא דעות ועקיצות של אנשים , שבטוחים שהם יותר טובים ממני. אני מרגישה כאלו יש חור ריק בגוף שלי, והוא לא מתמלא, הוא רק גדל בכל נשימה. ואז נעצרת הנשימה שלי ואני מרגישה חולשה ואז עצב ואז צורך בלתי נשלט לבכות. אולי זה בעצם מרחמים עצמיים? אולי מרוב שאני מרחמת על עצמי אני בונה לי סיפור ומרוב שאני שחקנית טובה, אני מאמינה לסיפור שהמצאתי. אולי החיים שלי הם הצגה ואני השחקנית הראשית? אני בסה"כ בובה על חוט, אלך תמיד לפי התסריט, כי זהו הגורל ואם הגורל כתוב מראש,והעתיד כבר בנוי אז למה לעבוד קשה? לא אוכל להניח לעצמי ולחיות בתוך החור שלי בדממה? למה אני צריכה לחשוש ממה שהיה אז, באותה שנייה שהרס לי את החיים? אני מרגישה לבד. הכי לבד בעולם, כאלו החיים שלי נוצרו סתם, אין בהם תועלת רק שנאה. כאלו אני תמיד אהיה אופציה שנייה , בררת מחדל. למה אני לא מסתדרת עם אמא שלי? למה חברות שלי לא מקשיבות לי? למה אין לי עם מי לדבר? כל מה שנותר לי זה לכתוב את הרגשות שלי על דף מסכן...אני מרגישה שהלב שלי לא יכול להכיל שוב אכזבה , שהפעם אקרוס, שהוא כמו אדם מבוגר וחלש ועייף שכבר חווה כמה התקפיי לב, ושהפעם זה סופי,הלב שלי ימות יפרפר כל הפרפרים שהיו בו איי פעם מאהבה ומריגוש יתאבדו להם התאבדות המונית ואני אהיה ריקה עוד יותר .כמה שחורים החיים שלי נראים בעינכם ?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות