עברתי בריונות, הגיוני שזה הרס לי ככה את החיים?

שלום ותודה לעונים מראש! זה ארוך אבל..
אז ככה, בגיל 5 וחצי, ההורים שלי חזרו בתשובה. אז הם " תלשו " אותי מהחיים שלי, והדביקו אותי בחיים אחרים בודדים ומגעילים. הם הוציאו אותי מהגן האהוב ושמו אותי בגן אחר, הם לקחו לי את המשחקים, צעצועים, ברביות, טלויזיה, מחשב, בגדים, הכריחו אותי ללבוש את הבגדים של הדתיים, הרחיקו אותי מסבא וסבתא, של שני הצדדים ומשאר המשפחה כי הם לא היו דתיים, ומשאר האנשים שאהבתי. בגן הייתי לבד והגננות לא אהבו אותי, כנראה כי לא הייתי כל כך דתייה כמו שאר הבנות, מהילדה שהיה לה הכל, הפכתי לילדה בודדה, שקטה מעבר למידה, ועצובה שאן לה שום דבר. מהגן הדתי התחלתי ללמוד בבית ספר חרדי קיצוני, ושם הכל התחיל.. זה פשוט, היה נורא. אני זוכרת כל רגע. אני לא מסוגלת כמעט לדבר על זה, אף אחד לא יודע, מעבר לבדידות, לשקט האינסופי, לרצון שמישהו רק יראה אותי או יקרא בשם שלי.. המכות הן הנוראות מכולן. ההתעללות, שעברתי במשך 6 שנים. פיזית, ונפשית.
בכל יום חזרתי עם פנסים שריטות וצלקות בכל מיני מקומות. הייתי לבד, הסתגרתי בשירות כל יום מהפחד. הפילו אותי במדרגות, פעמיים. משכו לי בשער, פתחו לי את הראש, הביאו לי מגב בבטן.. וההצקות, כשהייתי הולכת לנטול ידיים, הייתי חוזרת ורואה את הפרוסה שלי מעוכה בריצפה, ואת התיק שלי הפילו מהחלון והייתי צריכה לרדת 2 קומות. והמון בסגנון, שלא נדבר על החרם החברתי, הגנבות, הקללות, בכל הפסקה הכריחו אותי לעמוד במשחק הגומי שעות. והנורא מכול, 6 בנות הכניסו את היד שלי בן 2 דלתות ומחצו עד שהיא נשברה. מהכתף כולל האצבעות.. אני זוכרת את זה, כל שנייה של כאב. שאפילו השומר מנסה לעצור והן כמו חיות חסרות נשמה לא מפסיקות. המנהל עבר, בזמן שאני יושבת בשלולית דם וצרחות ולא עשה כלום. כנ''ל אף אחת מהמורות. ואמא שלי? לא האמינה בכלל, רק אחרי שלושה ימים היא לקחה אותי לבית החולים!!!! בטקסים חשובים שלא היה לי כיסא לשבת או ליד מי, המורות הייתה מביאה אותי מול כולם תופסת לי ביד ואומרת, מה, אן לך חברות??? ובית ספר שלם 600 תלמידות היו צוחקות, כולל המורות. ההשפלה שעברתי נעוצה בזכרוני כאילו רק אתמול הייתה. והמורות? בכיתה ג' וד' המחנכת נהגה לתת לי סטירה מצלצלת על הלחי, או למשוך לי באוזן ולהפיל אותי מהכיסא, ולהגיד שמגיע לי מכיוון שאני שקטה וצריך להעיר אותי, וכולן היו צוחקות.. עברתי השפלה נוראית וחוסר אכפתיות מהורות הנוראיות האלה.. והגרוע מכל שאף אחד לא האמין, אף אחד חשוב. לא אמא ולא אבא, שהיה החבר הכי טוב שלי לפני החזרה בתשובה ומאז לא הסתכל עלי. התחננתי על חיי בכל שנה שיעבירו אותי לבית ספר שגם חברת ילדות ישנה שלי וגם בת דודה שלי לומדות שם, בית ספר דתי אבל ההורים לא היו מוכנים... אומנם הייתי תלמידה טובה בלימודים, כל מבחן מאה, והייתי נורא חכמה אבל זה לא היה חשוב.. רק רציתי לשבת ליד מישהי בכיתה או בהסעה.. זה אף פעם לא קרה.. שהגעתי לכיתה ז' כבר גדלתי ולא יכלתי לסבול עוד. בחרתי לעבור בית ספר בלי לשאול את אמא שלי, אחרי מלחמות היא הסכימה. ובשנתיים הכי חשובות, [ ז' וח' ] התרכזתי בלהשיג חברות, ביטחון, וכבוד ומקום חברתי. והצלחתי, הייתי הילדה הכי אהובה, דתיות חילוניות מקובלות וחנויות אהבו אותי, בגלל מי שאני. ומעולם לא התנהגתי כמו הבנות מהזיכרון שלי. ובגלל שלא השקעתי בלימודים לא התקבלתי לבית ספר טוב.. ועברתי מבית ספר לבית ספר.. ועם הזמן חזרתי להיות אותה בודדה שהייתי. עם תדמית של מסכנה שאפשר לקרוע אותה והיא תשתוק, לא מעניינת ולא מספיק. עברתי מבתי ספר של עבריניים צעירים תחנה אחרונה. לעוד תחנה אחרונה, למרות שלא היו לי שום בעיות משמעת אפילו הכי קטנה. הייתי פרפקט של ילדה אבל שרק מחממת את הכסא. ראיתי עולם אחר בבתי ספר האלה, סמים דקירות סקס, דברים שלא הייתי אמורה לראות בכלל, הייתי שונה מכולן שם.. אמא שלי לא לימדה אותי כלום אני גידלתי את עצמי לא לגעת בדברים האלה ולא לעשות שטויות, אפילו מחזור הייתי צריכה לברר באינטרנט כדי לדעת מזה, ודאגתי לעצמי. מעבר לזה, אן לי בגרות.. המורים והמורות ויועצים ופסיכולוגים והמון אנשים שמדברים איתי, ממש מופתעים מכמה שאני בוגרת, חכמה, אינטליגנטית , מוכשרת.. רק לאחרונה באמת קלטתי שיש לי שכל, אבל יכולת היא שום דבר בלי הזדמנות. ואני מאוסה להסביר לגברים, אנשים, הורים של גברים, והורים של חברות למה אן לי בגרות מלאה. זה כל כך מביך.. שזה בכלל הורג אותי.. שהחיים שלי נגמרו בגלל השטות הזו.. ורגשות אשם שאולי לא הייתי צריכה לעזוב את היסודי מלכתחילה? ומעבר לזה, זה פגע בי נפשית. הייתי בדיכאון משהו כמו 4 שנים. נטיות אובדניות ושיגעון מוחלט, בדידות ותסמינים מוזרים כמו לרצות להיות בחושך לבד בחדר 24 שעות.פחד מהמון אנשים, פחד מהתחלה חדשה, פחד ממראות, פחד ממקומות גדולים, פחד מהפתעות. לא חסר לי צלקות בגוף כדי להזכיר לי כמה אני כלום בעולם הזה, כמה הגורל שלי אכזר וכמה אני אפס אחד גדול שאף אחד אף פעם לא אהב. זה דפק לי הכל, אן לי ביטחון או הערכה עצמית, גישה לאנשים, יכולת לתקשר, אני פרנואידית וממורמרת, וכועסת על כולם. כל החיים השתנתי והשתנתי, התאמתי את עצמי לסביבה בשביל שכולם יאהבו אותי יותר, אבל אף אחד לא אהב אותי יותר, לא מצאתי קבוצה של חברים. אפילו פולין, שחשבתי שיגבש היה אסון שחזרתי בדיכאון והייתי צריכה פסיכולוג וכדורים כדי לשכוח את החרם החברתי הצעקות והקללות שעברתי שם. אני מרגישה שיש ענן שחור על החיים שלי, בתקופת של ז' ח' ט' וי' אני בניתי את החיים שלי כמו לגו, היו לי כמה חברות טובות, הכי טובות בעולם, וגם הן נעלמו. לאבד שוב ושוב את מה שבניתי, לראות את זה הולך מבלי יכולת לעשות כלום זה נורא.
היום אני י'ב כבר.. חזרתי בשאלה כבר.. גדלתי.. היום אני סתם הילדה היפה הקרה, והסגורה והשונה מכולם. לא שייכת.. מיותרת בעולם, לא מעניינת ולא מספיק בשום דבר. טעות ביצור או אחד מהדברים שנהגו לומר לי... מה שקרה לי משפיע עלי יותר מדי.. במערכות יחסים, בעבודה, בבית ספר, בחברה. כולם אומרים לי לשכוח. להמשיך הלאה, " הכל לטובה" וכל מני משפטים אופטימים בעיוורון מוחלט. ואני חושבת לעצמי, מה ישאר לי אם אני אשכח מה קרה ???? הדבר היחיד שיש לי, שהחייה אותי עד עכשיו הוא הכעס!! הרצון העז לצדק, החוסר שקט, החלומות המתמשכים שאני עוברת מול אותם אנשים כשאני מצליחה ולא סתם מסכנה, הרצון להצליח בחיים ולעבור את הכל, להראות לעולם שהצלחתי, להראות להן, להראות לי.. כרגע כל מה שיש לי זה כעס על העולם ועל הכל. וזה הדבר היחדי שמחייה אותי.. הרצון לנקמה. אבל זה מרגיש שזה לא יתממש :( אני לא יודעת מה לעשות כבר... העבר שלי רודף אותי ואחראי לכל דבר שקורה לי בהווה וכנראה גם בעתיד.. עברתי כל כך הרבה, ואת כל הכוחות שלי הוצאתי על דברים בסיסים שכל בן אדם קיבל.. אן לי כוחות להמשיך כבר. מה לעשות?