בדידות, מה עושים עם זה?

בדידות
*** קודם כל חשוב להבהיר שחלילה אין פה הודעה סופנית *** אומנם לא טוב לי אבל אני אוהב את החיים ונעזר בכם ללמוד דבר אחד או שניים להשתפר

אני בן 36 , (אוטוטו 37), לראשנה בחיי אני יכול להצביע על הבעיה הזאת שיש לי, אני בודד.
יכול להיות שבתקופה האחרונה חשבתי על זה המון אבל מעולם לא הוצאתי את המילה הזאת מהפה שלי, אבל אני בודד.

בגיל הזה בעולם שלנו אין לך זכות קיום. אתה לא מספיק טוב, יכול להיות שאני לא יפה מספיק, מעניין מספיק או חכם מספיק.
וגם יכול להיות מאוד שהציע של אנשים כ"כ גדול שאחד "כמוני" נדחק לשוליים של החברה.

לא קל להיות גיי בן 36 שחיי בעולם הזה ובזמן הזה.

אחרים לא רוצים להכיר אותי או לדבר איתי, לרוב הם רואים בי קוריוז, קשיש שרק מחפש בשר טרי לטרוף.
זאת לא האמת.
אף אחד לא באמת טורח להכיר אותי ולגלות שבסה"כ אני בנאדם בריא, חכם, משכיל. איש נעים ורומנטי, איש תרבות ואיש ספורט...
אתה נמדד רק ע"פ מידות הגוף שלך, הפנים שלך ויותר מכל, גודל איבר המין שלך.

אני חושב שאני נראה טוב, אפילו הורדתי יותר מ 40 קילו, התחברתי לספורט וחיטוב, אפילו הצלחתי לרוץ כמה מרתונים ולזכות פעמיים במקומות הראשנים.

במציאות שלי, המצב כ"כ לא מזהיר.. החברים שהיו לי כבר אינם, רובם התחתנו מילאו את החיים שלהם בילדים , בקריירה, בעייפות ובשמחה שממלאת את הלב ואני שומע מהם אולי פעם בכמה חודשים.

חשבתי לפתור את הבדידות ולהביא ילד לעולם, אבל לאחד כמוני העלות היא לא נורמלית. צריך מאות אלפי שקלים שאין.

אני יוצא לבד, אוכל לבד, חוגג ימי הולדת לבד, מטייל בחו"ל לבד מדובר בשגרה נוראית שכ"כ התרגלתי אליה ובתקופה האחרונה עושה לי רע. אז מצאתי את עצמי מוותר גם על כל זה וגם את המעט הזה לא נשאר. אני פועל לפי כוחו של היום. קם בבוקר, עבודה, חדר כושר, ארוחת ערב ולישון... ככה יום יום מבלי מטרה בחיים, בלי חברים, בלי אהבה בלי משהו שיגרום לי להרגיש שיש מטרה בחיים.

אני מרגיש שאני בעצם מעביר את הזמן עד המוות. פה ושם עושה דברים קטנים בשביל לשמוח או לצחוק אבל הכל חסר תכלית.

לפעמים אני חושב שאם הייתי נעלם פתאום מסביבי אפילו לא היו מרגישים. שאני שקוף מידי.

אתם יכולים להגיד לי, תתפשר, לך תכיר אנשים מבוגרים, לך לבתי אבות למצוא אנשי שיחה, נסה להשתלב בקבוצות תמיכה דברים כאלה... והתשובה שאני אומר לכולם היא לא. אני לא רוצה להתפשר על מישהו אחר כמו שאחרים לא היו רוצים להתפשר עלי.
הספיק לי פעם אחת דייט עם מישהו בן 68 כי הוא היחידי שהסכים לצאת איתי בשנים האחרונות. ואגב, נסתי, רק בגיל שלי אנשים לא מוצאים עניין באנשים חדשים בגילי

אני אופה ומבשל ובדרך קבע מזמין את כל מכריי המועטים לארוחות והצגות... אבל שנייה אח"כ אני נשכח שנה קדימה.
לפני חודשיים זוג חברים התחתן ושכח להזמין אותי להתארח בחתונה שלהם.

הצלחתי להרוס חברויות ומערכות יחסים שהיו לי עם אנשים לאורך העשור האחרון מתוך פחד נוראי שאני אאבד אותם למישהו אחר. ובמקום להציל אותם הרסתי כל זכר או סיכוי. וגרמתי לאנשים לשנוא אותי. חרדת הנטישה רודפת אותי. לא רציתי לאבד את המעט הטוב שהיה לי.

ניסיתי להקים עסקים ולהצליח לזכות בהערכה וכבוד. במקום זה איבדתי הרבה כסף והרבה מאוד אמביציה.

חמש שנים עברו מאז שמישהו אמר לי שהוא אוהב אותי, חמש שנים עברו מאז שהתנשקתי, חמש שנים עברו מאז ששכבתי עם מישהו, חמש שנים שהכל רק הולך ומדרדר וככל שהיום עובר וככל שאני יודע שאני מתבגר אני יודע שהמצב נהיה לא טוב.

הפחד הכי גדול שלי הוא שהתרגלתי כ"כ לבדידות שאני לא יודע כבר מה עושים מכאן.

לא טוב לי... נמאס לי לגלגל יום אחרי יום מבלי שיש מטרה מאוחרי כל זה

אני גם יודע שלאף אחד לא אכפת ממני. אף אחד לא שאל לשלומי כבר שלושה חודשים. לא התעניין עם הכל בסדר אם אני חי ואפילו אם אני רוצה לצאת או צריך משהו. גם לא אנשים שאני מחשיב כקרובים

אני רוצה למלא את החיים שלי בטוב ובאושר. וכלל שהזמן עובר אני מאמין שאני את ההזדמנויות הבודדות שאלוהים נתן לי הפסדתי.
ואז אני חושב שאולי לא מגיע לי להיות מאושר. שיש אנשים בעולם כמוני, שנועדו לחיות בבדידות עד מותם ושהקבר שלהם יישאר עזובה אלמונית שלאף אחד בעצם לא מזיז לו. אני לא ממציא את הגלגל פה ושם אני שומע על אנשים כמוני שמתו בערירות או שמזדקנים לבד.