מרגיש שאני לא מעניין את ההורים שלי כל כך מלבד הלימודים, למה הם חוסמים אותי?

טוב, אני לא יודע מה התפיסה של כך אחד מכם כלפי ההורים שלכם, אבל אני אשתף את שלי ותגידו מה דעתכם...
בקיצור, ההורים שלי אף פעם לא האמינו בי. כל תחביב עד תשוקה שהייתה לי הם לא לקחו ברצינות, ואפילו די זלזלו בה.
הייתי עד לא מזמן שחקן כדורגל בקבוצת נערים יחסית מקצועית עם שגרת אימונים קפדנית והכל, ואולי אז לגילי זה היה חלום, וכמובן ששיתפתי בו את ההורים שלי שאני רוצה להפוך לכדורגלן מקצועי, שזה הכיוון שלי בחיים, והייתי שחקן לא רע בזמנו אבל הם, אפשר להגיד, צחקו לי בפנים והתחילו אחרי זה לצעוק עליי שאני לא אפתח את הנושא הזה יותר בחיים ושאני הולך ללמוד באוניברסיטה כדי לקבל מקצוע ראוי..

אז הבנתי שלא מעניין אותם כל כך אני, מה הכיוון שלי בחיים, מה אני רוצה להיות שאני אגדל אלא מה שהם יבחרו בשבילי (בעקיפין) מה שאני אהיה. זה נהיה לי כזה ברור, הם לא כל כך מעניינים לדעת מה התחביבים שלי, מה התכונות שלי, אני יושב בבית והדבר היחיד שמעניין את אמא שלי אם אני הולך היום למכון (כי היא שילמה והיא לא רוצה שאני אבזבז את הכסף) או מתי אני והיא הולכים לתרגל דקדוק באנגלית לקראת שנת הבגרויות שיש לי בשנה הבאה. כל דבר אחר מזה, אני יודע שהיא עושה לי טובה. אבא שלי לא נמצא הרבה בבית, הוא חוזר ב9-10 מהעבודה ורואה טלוויזיה וביום שבת אני לא כל כך מבלה איתו, וגם אין לי חשק יותר האמת.
אתם יודעים איך אמא שלי תופסת ממני כבן אדם? ממה שהמורים מספרים לה בבית ספר ביום הורים. היא לא טורחת בחיים להכיר אותי, או לשאול מה על הראש שלי, והכי מצחיק שלאחרונה כשדי התחלתי להפנות את העורף לאמא שלי ולהיות קצת עוין, היא מתחילה להעלב למה אני "שונא אותה" או משהו בסגנון.

ההורים שלי יודעים להסתיר טוב מאוד שאכפת להם ממני והם דואגים לי ומה לא, אבל עמוק בפנים אני יודע שאני לא מעניין אותם מלבד הלימודים, כשאני מקבל ציון טוב במבחן כלשהו אז הם מתחילים עם ההתנחפות שלהם..
לפעמים אני מרגיש שאם אני אנשור מבית ספר (שגם ככה הולך לי מי יודע מה), ואתחיל להתעניין ולעסוק ביזמות כלשהי אני אצליח יותר, כי יש לי מטרה ואני אדע מי אני. כרגע אני רק בובה על חוט שהולכת לאט לאט בכיוון של ההורים שלי, לחיות כדי להתפרנס ולהזניח את החלומות שלי בגיל צעיר.
הלכתי קצת קשה עליהם אה?