מרגישה נבולה כי לא עמדתי ברשימה של עצמי, מה הפיתרון האולטימבי?

היי. אני בת 28.6. נתקלתי לאחרונה ברשימה שעשיתי עוד לפני שהתגייסתי. המטרות נשארו אותן מטרות אבל המרחק, למרות שעברו שנים, לא השתנה.
למשל, אני טיפוס אימהי והתחלתי לחשוב על "משפחה" ולדמיין אותה ואפילו לחשוב על שמות לילדים עוד בגיל 14-15 בערך. אני בת 28 היום ו....לא רק שאין לי ילדים ובעל. אין לי אפילו חבר, בן זוג! לרוב אני לבד. לבד בקטע שלפעמים אני יוצאת לבלות לבד לגמרי כי חברות שלי התחתנו והן בשלהן ואין להם תמיד זמן או כסף אז זה משאיר אותי לבד. וגם חיי המין שלי לא עשירים בכלל. אפשר לספור על יד אחת. הרצון לילדים לא פחת אלא רק גדל והאהבה - אין לי שמץ של מושג מה זה כי לא אהבתי והייתי נאהבת בו זמנית מעולם. זה היה תמיד דרך חד סיטרית.
ברשימה היה רשום גם שיהיה לי בית משלי ותואר. בפועל, היום אני חיה ממשכורת למשכורת ולא רק שאין לי בית, אני חוסכת בשביל לעבור לשכירות לבד! ואני גם לא בן אדם של תיאוריה. לא יכולה לשבת וללמוד. אוהבת מעשי. את התכלס. ואין כמעט תארים שעוסקים בתכלס. אז אני הולכת ללמוד משהו מעשי בקרוב אבל זה לא תואר, לא קשור לאקדמיה.
אם כל הדיכאון הזה לא מספיק אני עובדת עם מישהי שחיה בול את החיים שאיחלתי לעצמי!!!! היא בת 26 (!!), נשואה למישהו שעובד בקרבי ואמא לשניים. היא מכרה את הדירה שלה והם עוברים לבית קוטג' קטן כזה בשכונה טובה.
אני יודעת שלא הכל רע ויש לי דברים טובים בחיים. יש לי משפחה וחברים. יש לי עבודה קבועה. אני בריאה. אבל זה כאילו כל זה לא משנה כי לא הגשמתי את עצמי. אני לא אומרת שהיה לי טוב יותר לו לא היה לי את מה שכן יש לי. מה שיש לי נותן לי קצת ביטחון, קצת שמחה אבל החלומות שלי לא קרובים אליי. אני רוצה המון ומרגישה כאילו הזמן הולך. לעיתים, בלילות, אני ממש מרגישה את העניין של חיים ומוות תרתי משמע. כלומר תוקף אותי פחד משתק שכזה כשאני מרגישה שאני בחיים אבל לזמן קצוב והמוות ישיג אותי ואנחנו פשוט נהיים לא חלק מהעולם הזה ונשכחים תוך דור אחד בלבד וגם אם מישהו יזכור אותנו, עדיין לא יהיה ניתן לקבל חיבוק או איזה שיחת עידוד. אי אפשר להסביר פחד כזה.
הלכתי למאמנת אישית שתעזור לי לשנות כיוון חשיבה כי מחשבות טובות גורמות לשינויים טובים....זה לא עבד בשיט!!! איך יש לי חברות אין לי מושג. אני בכיינית שכזו.
היו לי אינספור נקודות שבירה ובכל זאת זה לא גרם לי לצעוק "די! את לא תהיי מסכנה עוד!"
שיניתי את הלבוש שלי למשהו אופנתי יותר. להרזות זה כאילו גדול עליי למרות שכשכן היה לי מאמן אישי הוא התפלא שלמרות הבטן שיש לי (אנשים חושבים אני בחודש שביעי בערך ומאחלים לי בהצלחה בלידה) אני מצליחה לעשות סטים מלאים, לשתות כוס מים ולהמשיך בלי לעצור להתנשף רגע. אני אתחיל ללמוד איפור קודם כל בשביל הטיפוח שלי אבל אולי תהיה לי הכנסה מהצד גם. אבל בו זמנית איך זה יקרה כשאני לא מוצאת סיבות לחייך ולשמוח ולא להשבר מכל פיפס. אני רגשנית בקטע מפחיד.
אני חיה את אותם החיים שהיו לי בגיל 17. הדברים היחידים שהשתנו זה שאני עובדת (ולא לומדת) בשעות היום ואני גדולה מדי בשביל לשחק סימס.
סליחה על החפירה. אשמח לעצות תכלס. לא תיאורתי כמו תשני גישה אלא תכלס. תודה!