אני שונאת את האופי שלי...זה דכאון? זו בעיה? צריכה עזרה

אני לא יודעת מאיפה להתחיל...אבל אני שונאת את עצמי.
אני לא אוהבת את האופי שלי, אני אתחיל בזה שאני תמיד הייתי ילדה מופנמת וחסרת ביטחון בכל השנים האלה זה לא כל כך הפריע לי אבל לא יודעת פשוט בשנה...שנה וחצי האחרונות זה מאוד מפריע לי ומעיק לי שזה עוד יותר מוריד לי את הביטחון לרצפה ואני שמה לב כמה יש לי חוסר ביטחון בצורה מפחידה.
עד כדי כך שאני נלחצת מלפגוש אנשים חדשים ואפילו אנשים שאני כבר מכירה אני לא ארצה להתקל בהם ברחוב ואני מסוגלת לעקוף חצי עיר כדי שזה לא יקרה ואני רואה שזה רק מחמיר אצלי בשנים..פעם אני לא הייתי ככה פעם הייתי יותר חייכנית ומצחיקה והיה לי חברות להיות איתן. עכשיו כשאני מסתכלת על החיים שלי מהצד אני פשוט ילדה בודדה וזה מעציב אותי אין לי חברות בכלל אבל בכלל כל היום אני רק עם עצמי לא יוצאת מהבית כי אין לי גם לאן ללכת ועם מי, אני מרגישה ויודעת שכולם רואים אותי כה"ילדה הטובה" שרק בבית.. כל החברות שלי שהיו כל אחת במקום שלה ועם החברות שלה ואני מרגישה שאני פשוט נתקעת בחיים , בלי להתפתח ולראות עולם.
אני חושבת שהכול התחיל בזה השקעתי את החיים שלי ברק ללמוד ולעבור בגרויות ולגמרי הזנחתי את עצמי ואת הצרכים שלי ולא נתתי לעצמי להשתחרר ולבלות ולצאת עם חברות וזה כנראה התוצאה של זה.
אני מסתכלת על החיים של אחרים וכמה שהם נהנים ושיש להם חברים שאוהבים אותם. אני בכללי מרגישה שכל הזמן הזה לא נתתי לעצמי להיות אני ופשוט פספסתי את השנים היפות של החיים. אני עכשיו לא נותנת לעצמי להיפתח לאנשים ולדבר איתם אני מתחמקת משיחות, אפילו מדודים שלי בגילי כן דודים שלי בגילי אני לא מרגישה כל כך פתוחה לדבר ואני לא מרגישה אני, שפעם זה היה אחרת, זה לא כמו פעם אני לא יודעת מזה אני משו השתנה אצלי ויש משו שחוסם אותי כי עמוק בפנים אני יודעת שמסתתרת מישהי חייכנית עם שמחת חיים ומצחיקה ומשוגעת אבל לא יודעת היא סוג של מתחילה להיעלם ממני...
אני הופכת להיות בן אדם עוד יותר סגור...אני כבר לא מתרגשת מדברים, אפילו רואים את זה על הפנים שלי אני לא מחייכת כבר הרבה ותמיד אומרים לי שאני נראת עייפה (כשאני בתכלאס לא עייפה) מדברת בקול חלש, גם שאני מנסה להיפתח אני מרגישה תמיד שמסתכלים עלי בצורה אחרת מכולם...קשה לי להסביר את זה אבל כאילו הם נרתעים ממני ולא יודעת כיאילו מפחדים ממני ולא מרגישים נוח לידי ועם אחרים הם מתחברים וצחוקים וזה..ואני שווונאת שזה קורה כל פעם מחדש שאני פוגשת סתם אנשים אחרים וזה משגורם לי להיות "עייפה" מלהכיר אנשים אחרים ולהוציא על זה אנרגיות (כי אותי זה מצריך) וכי אני לא מרגישה עצמי השלימה והאמיתית.
לאפאחד אין מושג אבל באין בכלל מושג מה מתחולל לי בפנים אני יודעת לצערי להסתיר רגשות בצורה יותר מידי טובה..בא לי לבכות אני לא יודעת מתי זה יפסיק מתישהו אני לא יודעת אם המצב שאני נמצאת בו זה דיכאון או בעיה או לא יודעת מה..המחשבה על זה מהדהדת לי בראש בתדירות מאוד גבוהה בזמן האחרון שזה מוריד לי את החשק להכול אני בריב פנימי עם עצמי...אני לא יודעת איך לקרוא לבעיה הזאת אבל אני צריכה עזרה..