קשה לי להפגין חום ואהבה, האם זה אומר שהאינטליגנציה הרגשית שלי נמוכה?

תמיד חלמתי להיות הבן אדם הזה שיש לו יכולת לגרום לאחרים להרגיש טוב יותר בזכות שיחה. תמיד חלמתי להיות בנויה לשיחות נפש. וזה תמיד היה לי חסר. אף פעם לא היה כל כך בן אדם שיכולתי לספר לו מה עובר עליי, איך אני מרגישה. ואף פעם לא הייתי בן אדם שמדברים איתו על דברים כאלה גם. זה גורם לי להרגיש מאוד בודדה. כל החברויות שיש לי הן שטחיות. במיוחד שנראה שלאותם אנשים שאני בקשר איתם, לא כל כך איכפת מהדברים האלה כמו שאיכפת לי.
אבל יצא לי לנהל שיחות נפש, בערך, עם אנשים וירטואלים. וגיליתי שאני לא יודעת מה להגיד, ושאני לא יודעת לתמוך. אולי זה בגלל שנורא קשה לי להפגין חום ואהבה, למרות שיש לי הרבה מזה בפנים. זה ממש מביך אותי, מגע תמיד הרתיע והביך אותי, קשר עין מרגיש כמו מגע ממושך בסיר רותח... להגיד למישהו שאני אוהבת אותו, שהוא חסר לי, שהוא חשוב לי וכדומה מביך אותי נורא.
למרות זאת אני רגישה בטירוף. למרות הקור שאני כנראה משדרת יש בי הרבה חום ורגשות בפנים. אני אמפתית מאוד, אני מסוגלת להרגיש אנשים ולהבין אותם. וכשאני נקשרת לבן אדם, באמת מאוד איכפת לי ממנו. פשוט קשה לי לתת לו לדעת שזה נכון, אפילו שאני רוצה שהוא ידע שזה נכון.
אולי בגלל זה אני לא יודעת איך לעודד, איך באמת לגרום למישהו להרגיש טוב יותר ומה להגיד בשביל זה... אני חושבת שכל מה שאני יודעת זה רק להציע בעדינות איך לתקן את המצב. ואני מרגישה נורא רע עם זה, כי לפעמים אנשים לא צריכים שיתקנו אותם, לפעמים צריכים מישהו שפשוט יקשיב, נכון...? ואני יכולה להקשיב, אני מוכנה להכיל, ואני מסוגלת גם להבין. אני מאוד מבינה בדרך כלל, ואולי אנשים לא יודעים את זה. אבל מה אומרים? כי לשתוק מרגיש פשוט מוזר ולא נכון, במיוחד אם זו לא שיחה פנים מול פנים (שיחה כזאת פנים מול פנים גם אף פעם לא קרתה לי). ולהגיד "אני מבינה אותך" לא נשמע אמיתי, כל אחד יכול להגיד את זה, זה באמת בכלל מנחם? אני אפילו לא יודעת מה אני הייתי רוצה לשמוע במקום של האחר...
האם זה אומר שהאינטליגנציה הרגשית שלי נמוכה? האם זה משהו שאני יכולה לשפר? איך לעבוד על זה? איך לדעת להיות שם בשביל אחרים? ואיך להפסיק להרגיש את כל המבוכה?
תודה רבה לעונים, אני מעריכה מאוד את העזרה שלכם, זה חשוב לי מאוד...