יכול להיות שיש אנשים שלא מתאהבים למשך זמן רב?

בנים בכלל לא מעניינים אותי ביומיום. בכלל. ברמה שהייתה תקופה שחשבתי לעצמי שאני בספקטרום הא-מיני וא-רומנטי, ולא ארצה בן זוג אף פעם. אני אף פעם לא אראה מישהו, וסתם ככה אמשך אליו או אתעניין בו. "בנים" ו"חתיכים" זה אף פעם לא היה נושא לשיחה שעניין אותי.
אבל הבנתי שדווקא יוצא לי להתאהב, אני מסוגלת. וזה די נדיר, אבל קרה כמה פעמים. ומה שגורם לי להרגיש רגשות כלפי מישהו, זה לחשוב שאני בטוחה שהוא מרגיש ככה אליי. בין אם אני טועה ובין אם אני צודקת (תמיד טעיתי. כמובן...). אני יודעת שזה דבר קצת מוזר. גם אופי מדהים, אינטליגנציה רגשית, וכשאנחנו דומים מאוד. מראה חיצוני לא משפיע בכלל.

אבל בכל פעם שזה קורה לי, זה לא נמשך יותר מכמה שבועות.

אני לא חושבת שזה בגלל שזה סתם "קראש". מה זה "קראש"? להימשך למישהו וסתם לחשוב שהוא חמוד ומקסים? הדבר שאני מדברת עליו הוא הרבה יותר מזה. אני מדברת על רגש חזק כל כך שגיליתי שאני דווקא מסוגלת לחוות. רגש כל כך חזק. שגורם לי לרצות כל כך את הקירבה של אותו האדם. איכפת לי ממנו יותר משאי פעם יהיה לי איכפת מעצמי. לרצות שהוא יהיה מאושר ולקוות שהוא יכול להיות מאושר איתי. לקוות שהוא רואה איתי עתיד כמו שאני רואה את העתיד איתו. כשאני מרגישה משהו כזה כלפי מישהו, אני חושבת לעצמי אם באמת מותר לתת לרגש כזה להיות קיים בי. הוא כל כך חזק שאני כמעט לא מסוגלת לשאת אותו. זה עד כדי כך. המחשבות עליו לאורך כל היום גורמות ללב שלי לפעום חזק ולבטן להתהפך נורא וזה לא נורמלי. ואני יכולה לחשוב לעצמי שאני חיה רק בשבילו. אך הוא יכול לגרום גם לכאב כל כך גדול ולרצון לא לחיות יותר רק בגללו.
זה ממש לא נראה לי כמו סתם "הידלקות".
אבל זה אף פעם לא נמשך יותר מכמה שבועות. אנשים מתאהבים בדרך כלל לפחות למשך כמה חודשים, וגם זה לא כל כך הרבה. זה מתפוגג לי כל כך מהר, ולא בגלל הבן אדם. "זה לא אתה, זה אני". אוף, זה דפוק.
זה כל כך מבאס, כי עכשיו אני יודעת שאני כן רוצה להיות במערכת יחסים מדהימה יום אחד. מערכת יחסים שתחזיק לאורך זמן. אני לא מאמינה שלכל אחד קיים "האחד" הזה ה"מיועד" לו, וש"יום אחד אפגוש את האחד ואיתו זה יהיה אחרת". המציאות היא לא כמו בסרטים. העניין הוא שאני חושבת שככה המוח שלי עובד, כי בפועל, למרות שאני מדמיינת עתיד עם הבן אדם כשאני מאוהבת, אני לא מצליחה באמת לשכנע את עצמי שאני מסוגלת להרגיש משהו כזה הרבה זמן כלפי מישהו. אני לא רואה את זה קורה. אני חושבת שפשוט ככה המוח שלי עובד. כמו שיש אנשים א-רומנטיים כי ככה המוח שלהם עובד, ככה זה עובד אצלי. אחרי הכל, התאהבות זה הורמונים, זו כימיה במוח. ואצל כל אחד הרכבים כימיים במוח שונים.
זה נורא מבאס שאני יודעת עכשיו שאני מסוגלת לחוות התאהבות, ולא חשבתי אף פעם שזה ירגיש לי מדהים כל כך, אבל אולי אני בכלל לא מסוגלת לחוות את זה למשך הרבה זמן. כי עכשיו אני יודעת שאני כן רוצה את זה, וכן ארצה זוגיות יום אחד.
אתם חושבים שאני צודקת? שככה זה עובד אצלי וככה זה תמיד יהיה?
אני אמנם רק בת 18, אבל לפעמים אפשר להבין את הבן אדם שאתה גם בגיל צעיר, לא? לא שאני יודעת מי אני בכלל, אבל אני מנסה מאוד להבין את עצמי. ואני מבינה את עצמי מהרבה מובנים מסוימים ואני לא מבינה את עצמי מהרבה מובנים אחרים.

תודה רבה לעונים. סליחה שאני קצת חופרת :)