איבדתי חברים טובים ולא מצליח להתשחחר מהמחשבות

לפני כחודש יצא לי לדבר על הנושא הזה עם שני חברים (לא באמת חברים) ומאז אני לא מפסיק לחשוב על איך עשיתי את טעות חיי.
מה שאני כותב פה זה יותר פריקה מאשר בקשה לעצות.

בסוף כיתה ו׳ עמדה בפניי דילמה לאן לעבור. מצד אחד כל החברים שלי עברו לבית ספר y, מצד שני הוצע לי איזה פרויקט מסריח בבית ספר x שגם בסופו של דבר לא יצא לפועל. אחרי התלבטויות וכמה עצות מפגרות שקיבלתי מאנשים בוגרים שהייתי מצפה מאנשים בגילם להיות חכמים מספיק כדי לא לגרום לי לעשות את זה, עברתי לבית ספר x.

כיתות ז׳ ו-ח׳ עוד עברו לי בסדר, היו לי קצת חברים מבית הספר, ממקום המגורים, מהכדורגל ולא הרגשתי שמשהו חסר לי. בסוף כיתה ח׳ החבר הכי טוב שלי עזב את בית הספר וזאת הייתה קריאת השכמה עבורי. מאותה השנה התחלתי לאבד קשרים עם כל החברים שלי, ממקום המגורים, מבית הספר והמצב שלי רק הלך והחמיר. הגעתי למצב שאין לי את החבר הזה (או חברים בכלל) שאני יודע שתמיד אני יכול להתקשר אליו, תמיד יכול לבוא אליו, מישהו שאני יודע שתמיד איתי, מצב שמלווה אותי עד היום.
לא הייתי יוצא למועדונים, לפאבים, לשבת אצל חברים (כי אין) והיו הרבה רגעי משבר.
בכיתה תמיד הייתי פעלתן, שטותניק, לא איזה דג (אז להגיד לי לנסות להיות יותר פתוח ולדבר עם אנשים זה ממש לא נכון לגביי) שעושה צחוקים, עם הרבה חברה אבל ברגע שהייתי מגיע הביתה.. כלום.. לעתים רחוקות הולך למישהו אבל לא מעבר.
אחת הסיבות שאין לי חברים מבית הספר זה בגלל שהכיתה הייתה כל כך שונה ממני באופי (היו ילדים טובים אבל לא בסגנון שלי בכלל), זה היה אבוד מראש ואני בעצמי לא הייתי רוצה שאלה יהיו החברים שלי לחיים אבל זה לא ממש רלוונטי.
וגם אלה שכן הייתי סבבה איתם וכן עושה צחוקים איתם, אף פעם לא היו מזמינים אותי לשום דבר כי נוצרו כבר הבדלי מעמדות אז גם זאת לא הייתה אופציה.
בכל אופן סיימתי את התיכון בלי שום חוויות ורק רציתי להשאיר את התקופה הזאת מאחור.

לקראת הצבא החלטתי שאני עושה את הכל כדי להגיע ליחידה מיוחדת בכדי שלא רק שתסב לי גאווה עצומה אלא גם סוג של פיצוי על השנים הנוראיות בתיכון.
לצערי זה לא צלח, הגעתי ליחידה שממש לא רציתי להגיע אליה ואני מסתכל על הצבא ככתם מאוד גדול.
בצבא פגשתי אחלה חברה והייתי אחד האהובים בפלוגה, אבל מאוד קשה לי להאמין שהקשר יישמר משתי סיבות: המרחקים והתחביבים נקרא לזה.
בגלל שאני לא מעשן או שותה אז היה קשה לי להתחבר לחברה בפלוגה. לפני כל יציאה הביתה הדבר היחיד שהיו מדברים עליו זה: כמה אני הולך לשתות וכמה אני הולך לעשן וכמה אני הולך לדפוק את הראש. כאילו להעביר ערב צלול זו יציאה לפח. עכשיו אין לי בעיה כן לצאת איתם בכל זאת, אבל ברגע שאני לא עושה את הדברים האלה אני מנתק את עצמי מהם לחלוטין, ואני בטוח שבכל מקרה לא הייתי נעשה כזה, אבל בגלל שלא הייתי בחברת אנשים שעשו את הדברים האלה אז אני כל כך משדר אי נוחות ושאין לי מושג מה לעשות, כאילו אני נמצא עם אנשים שמדברים שפה שונה.
הצבא עבר לא להיט וזה ממש לא היה השירות שלו ייחלתי.

כמו שכתבתי בהתחלה, חודש אחרון התחלתי לחשוב בלי סוף על היסודי, כיתה ו׳ ליתר דיוק. הייתי כל כך אהוב, חברים בכל פינה, ידידות, וזרקתי הכל לפח בשיקול דעת דבילי. מה שאבסורד זה שבתי הספר סמוכים אחד לשני, כמה מאות מטרים והייתי בכיף יכול לשמור על קשר אם רק הייתי מנסה.
גם אחרי שעברתי הם עוד ניסו לשמור איתי על קשר, אבל אני הייתי כזה אנטי ופשוט לא הבנתי את מצבי.
אני לא אשכח שכשבת דודה שלי שלמדה איתי ביסודי התקשרה אלי כשהם היו בטיול שנתי בכיתה ז׳, כי הם רצו לדבר איתי כי הם התגעגעו אלי (לא עניתי כי הייתי בחול) ואחרי שהיא אמרה לי את זה מה שלי היה לענות לה זה: מי מתגעגע?? יש לי כיתה קטלנית!
רק היום אני מבין איזו טעות חמורה עשיתי וגם בהמשך השנים כשהבנתי אותה היה כבר מאוחר מדי לתקן. רציתי לחזור אליהם אבל הם כבר התבגרו ולא באמת הכרתי אותם והמעמדים החברתיים נהיו גדולים מדי, אז זה פתאום הזוי שאני אסתובב איתם.
ומה שאוכל אותי יותר מהכל זה לאוו דווקא שהייתי נהיה מקובל רצח (החברים שלי נהיו השפיצים של השכבה), ולאוו דווקא שהייתה לי חברה כבר בכיתה ז׳ (לעומת היום שמעולם לא הייתי בקשר), ולאוו דווקא שהיו לי מלא ידידות (לעומת היום שאין ולא היו), אלא בגלל שהיו לי חברים שכל כך אהבתי, מה שאין לי היום, חברים שהייתי הולך מכות בשבילם ואני יודע שהיו עושים ההיפך. והיום כשאני רואה מישהו מהם בפאב או ברחוב ואנחנו מתעלמים אחד מהשני כאילו אנחנו בכלל לא מכירים, נקרע לי הלב ואני מתחיל לבכות מבפנים על איך איבדתי איתם קשר, ואיך עשיתי לעצמי את הטעות הזאת. זאת גם הסיבה שאין לי פייסבוק כי אני לא יכול לראות תמונות שלהם אני פשוט לא עומד בזה.

אני באמת לא חושב שיש בן אדם על כדור הארץ שעשה מהפך 180 מעלות מבחינה חברתית יותר נוראי ממני.
מהילד שמנהל את מקום המגורים שלו, את הכיתה, שנמצא במרכז כל הזמן, שרק צריך לבחור אם ללכת לפה או לשם, לאחד שצריך בכח למצוא תעסוקה, שצריך לקוות שיפול עליו נס משמים כדי שהוא לא יהיה לבד בלג בעומר או בעצמאות או בכל אירוע אחר שמצופה מכל נער במדינה שיעשה משהו באותו יום.
וזה מחרפן אותי שאני יודע שבמשפחה שלי תופסים ממני איזה ילד מתקשה חברתית, שכל הזמן היו שואלים: למה הוא לא יוצא? למה הוא לא מבלה? וזה לא היה צריך להיות ככה זה היה צריך להיות בדיוק ההיפך. ואני כל הזמן הייתי צריך להביא להורים שלי תשובות מתחמקות כמו: אני עייף, אין לי כח, לא בא לי. ואני משתגע מחוסר היכולת שלהם להבין את המצב, לקרוא את הסיטואציה שאני זועק לעזרה ושהמצב שלי חרא ונראה לכם שאני לא רוצה לצאת??? אבל מה אתם מצפים שאני אגיד לכם? שאין לי חברים?? עד היום אני שונא להגיד לעצמי את המשפט הזה בראש זה פשוט מחרפן אותי.
אוכלת אותי המחשבה שאני יודע ב-1000% שאם הייתי עובר איתם החיים שלי היו מדהימים, ולא היו צריכות להטריד אותי מחשבות כמו: מה אני אעשה כשיהיה לי יום הולדת? או לאן אני אלך בעצמאות הקרוב? או אם נגיד אני מתחתן מי יבוא????
לאט לאט אני כבר מתחיל לוותר על הרעיון של להשיג חברים חדשים, לכולם כבר יש את החבורות שלהם, אף אחד כבר לא מחפש הרפתקאות במקום אחר. גם עם החברים בצבא אני תמיד צריך להיות זה שיוזם כי לכולם יש את החברים שלהם, אף אחד לא מחפש תעסוקה עם החברים מהצבא. וגם כשאני בכל זאת יוצא איכשהו עם החברה ממקום המגורים או משהו כזה אז כל מה שאני עושה זה להתסכל עליהם מהצד כמו דביל, הם רק רוקדים אחד עם השני ומצטלמים כל שנייה, לוחשים אחד לשני דברים באוזן ומספרים את הבדיחות הפנימיות שלהם שאני לא מבין, ואני צוחק ביני לבין עצמי על איך שאני הייתי המסמר שלהם לפני כמה שנים טובות.
ונניח אני מצטרף לחבורה חדשה אבל לכולם כבר יש את הבדיחות שלהם ואת השטויות שלהם ואני שונא את חוסר הנוחות הזאת, שאתה עומד בצד כמו טמבל ומתבייש להוציא מילה מהפה.
היום כבר קשה לי למצוא חברים, עם הזמן נהיים יותר בררנים, ונניח אני נמצא ב״ישיבה״ (לוקח כל יציאה שנותנים לי) וכולם עם נרגילות, ושתייה ואני כל כך לא רוצה להיות שם, זה לא אני, אבל אני עדיין מחפש לכפר על מה שלא היה בתיכון. סיימתי צבא והתחלתי לחפש עבודה למצוא חברים, עברתי לאילת אבל בנתיים זה לא ממש להיט.
כמה שלא הייתי רוצה להיות במצב של לצאת להרפתקאות עכשיו ברחבי העולם למצוא עבודה עם חברים ולהתנתק מהמשפחה אבל אני פשוט מוכרח במצבי.
הייתי מת להיות בבית שלי, עם החברים שלי, לטוס לדרום אמריקה או משהו ולחזור להתחיל את החיים, אבל כמו שאמרתי אני כל כך עסוק בלפצות שאני דוחה הכול.
הדרך היחידה שאני חושב שבה יהיה לי טוב זה רק לעבור מדינה להתחיל הכול מחדש ולקוות שיהיה טוב כי אני כבר מאוד מיואש.
באמת שהתיכון דפק אותי פסיכולוגית, זה נשמע כמו תירוץ אבל דברים כבר לא הולכים לי טוב, מסתבר שאני משדר אחד במצבי (אשכרה אומרים לי משפטים כמו אין לך חברים אהה?). מישהו שמכיר אותי קצת, בחיים לא יגיד לי דבר כזה כי אני סופר שטותניק וחייכן שעושה מלא צחוקים אבל ברגע שמדברים איתי טיפה לעומק אז לא קשה להבין את המצב.
אני לא מכיר אנשים חדשים, כי אין לי דרך מי, לא מכיר בנות (אין לי שום ניסיון עם בנות), אני באמת לא רואה חברה באופק ובא לי להתפוצץ מעצבים כשאני יודע מה היה קורה אם...
הדבר היחיד שמנחם אותי זה שיש לי שני בני דודים מדהימים בגילי שאני יודע שאני איתם עד הסוף.
אגב אם אתם תוהים איך אני כותב שאני כן מדי פעם יוצא זה אך ורק דרכם ועם שני ה״חברים״ שהזכרתי בהתחלה.

זהו מצטער שחפרתי אבל הייתי חייב לפרוק, אין לי מישהו במשפחה שאני מרגיש בנוח לדבר איתו על זה, גם לא בפני ההורים כי אני יודע שאמא שלי תיכנס לדיכאון (עד היום היא מבואסת שלא עברתי עם כולם אבל בגלל שאני לא מראה שזה מפריע לי אז היא לא טרודה בזה יותר מדי) ואני יודע שאני פשוט אצא על ההורים שלי ב-1000 קמ״ש על איך שהם נתנו לי לעשות את זה. רבאק אתם בני 50 אין לכם ניסיון חיים או משהו כזה?
אני ממש מנסה להפסיק לחשוב על זה אבל אני פשוט לא מצליח להתשחרר מזה. מה שהיה לי בכיתה ו׳ ילווה אותי עד יומי האחרון ולהיפך, הטעות הנוראית הזאת תלווה אותי עד יומי האחרון, החברים האלה היו צריכים להיות איתי לחיים וכל פעם שאני נזכר בזה נשבר לי הלב לרסיסים ועולה לי תחושת מחנק בגרון.
תודה לכל מי שקרא ושוב מצטער על החפירה