אבא שלי מתעצבן על כלום וזה גורם לי לעצבים כל יום כמעט

אני בן 14 וזה הפוסט הראשון שלי...

אז כמו שאמרתי כבר יש לי הרבה ריבים עם ההורים, זה יכול
להיות פעם בחצי שבוע וזה גם יכול להיות פעם ביום.
אני לדעתי נער מאוד מכבד ואני עוזר כמה שאני יכול לכל אחד
ואני מנסה להיות הכי נחמד שאפשר (לא נכנס לריבים סתם)
וכל אחד היה אומר לי שזה נכון חוץ מההורים שלי.
לפעמים ההורים שלי נחמדים ולפעמים מממממששששש לא
ואפילו רעים, בדרך כלל אני אומר להם כדי שלא יאיימו עלי שאני
אתקשר למשטרה אפילו שזה לא עד כדי כך קיצוני כדי להתקשר
והם אומרים לי ברוגע "תתקשר" ואני יודע שלמשטרה לא אכפת אבל
אין לי למי לדווח. זה מעלה לי את העצבים ואני הופך עם הזמן לבן אדם
יותר עצבני ודיכאוני (בקטע של עצבים, כאבי ראש ממש חזקים
ולא לדעת מה לעשות כדי שזה לא ימשיך, לא משהו קיצוני)

אז הנה לדוגמא מה שקרה היום:

אמא ואבא שלי השאילו מכונת קפה לניסיון ואפשר להחזיר אותה
לאחר כמה ימים אם לא מרוצים ע"פ תנאי החברה.

אז היום זה היום השני - היום התחיל מצוין כמו כל יום..
אכלתי ארוחת בוקר ורציתי לנסות מהקפה אז אמרתי לאמא שלי
והמכונה די מסובכת אז לא נגעתי, כי צריך לדעת להפעיל אותה
אז אבא שלי היה בחדר שלו והסביר לאמא שלי איך להפעיל
(הוא יכול לקום וללכת אבל קשה לו כי הוא נכה בגלל סוג של ניוון
שרירים)
אבא שלי הסביר לה והיא כבר הייתה בדרך והיא אמרה
ש"הכל בסדר", היא מבינה ואז רציתי להגיד לה בצחוק
"בסוף תלחצי על כפתור אחד והמכונה תתפוצץ (: "
עכשיו היא מבינה בדיחות, זאת לא הבעיה-
הבעיה היא שהיא באותו רגע
הביאה חלב- ורציתי להגיד לה את הבדיחה
ואז אבא שלי בדיוק בא והוא מתחיל עם העצבים
(אבא שלי בדרך כלל מתחנף יותר מדי לאמא שלי, ועלינו (אני ואחותי)
הוא שם זין (סליחה על הביטוי הייתי חייב..)
אז הוא בא ואומר זוזו! אל תפריעו, על תגעו! (בדיבור מזלזל, לא שתכננתי לגעת אבל שיהיה, ניסיתי לסבול מהניסוח שלו בשקט) ואז ניסיתי להגיד לאמא שלי
את ה"בדיחה" (זה לא כזה חשוב מה סיפרתי אבל זה מפורט למעלה)
אז אמרתי אמא אמא אמא כדי שתקשיב כבר (בנימוס לא בעצבים)
כי היא לא מקשיבה ואז אבא שלי צעק עלי חזק ואמר לי להפסיק להציק
לה אפילו שלא הצקתי בכלל (מגן על אמא שלי כשלא צריך)
ואז אמרתי "שיעזוב אותי" או כשהוא מאיים "אני לא מפחד ממך"
וכל מיני כאלה והוא כל הזמן אומר לי
ש"אני מתחצף" וזה דבר ראשון לא התחצפות, זאת הגנה עצמית
ודבר שני זה בגלל שהוא גורם לי בכח להתעצבן ואני לא יכול לעמוד
במקום ולהיות חסר אונים אז אני מתעצבן גם, גם לי מותר להתעצבן,
גם לי יש קוו שבירה, הוא חושב שאני רובוט ואני צריך לציית לחוקים
ולהיות מושלם וזהו (וכשאני אומר מתעצבן אני לא מתכוון לקלל, אם
הייתי מקלל הוא היה מרביץ לי ממזמן)
ואז הוא עושה לי פרצוף רצחני כזה אדום, והוא עושה אצבע מאיימת
של "נו נו נו" ובדרך כל הוא מאיים עלי ממש, אבל הסיבה שאני לא
מתקשר למשטרה או משהו זה בגלל שהוא אף פעם לא עושה את
הדברים האלה, אבל האיומים ממש קשים.
בלי קשר לדברים פיזיים, הוא אומר תמיד "תיזהר" בצרחות
וגם אומר לי "שהוא יותר חזק ממני" וזה נשמע כאילו הוא רומז
שהוא ירביץ לי או משהו דומה
וגם "אני אוציא אותך מהבית בכח ואתה תגור ברחוב" ואז אני אומר
לו "שיש לי זכויות ומי הוא בכלל שיגיד לי את זה" - וזה בשבילו
נחשב התחצפות.

אמא שלי לא רוצה להתערב, אז במקום לעזור לי היא שותקת
ונותנת לאבא שלי לקלל אותי ולאיים עלי, אם אני מנסה לערב
אותה ולהגיד לה שתגיד לאבא שיפסיק לעצבן אותי, היא
אומרת לי שאבא שלי צודק, או שהוא לא התכוון לזה או משהו בסגנון,
אבל היא יודעת בתכלס שאני צודק, וזאת לא סיבה להתעצבן ולאיים עליי.
בדרך כלל אין לה שום כוונה לעזור לי, וכשכן יש לה- היא לא מצליחה לשכנע
את אבא שלי להפסיק, אבא שלי לא בן אדם נחמד בדרך כלל, הוא תמיד חושב
שהוא צודק, והוא אף פעם לא יגיד לי סליחה על זה שהוא טעה או שהוא פגע בי,
אלא אם זה מישהו שהוא לא מכיר הרבה
לדוגמא הוא מכבד מאוד את החברים שלי.
כמובן שגם את אמא שלי הוא מכבד מאוד.
אבל אותי? הבן שלו? אותי הוא לא סופר, ואין לו שום טיפת כבוד כלפי.

מה אני עושה? למי אני פונה? אני לא יכול לחיות ככה עם כל כך הרבה
עצבים שאני שומר בראש, אבל מצד שני, אני לא הולך לעבור לפנימייה
או משהו, לא לפתרון כזה אני מתכוון.. אני רוצה לחיות בבית הזה, עם
אחותי ועם ההורים שלי (כשהם בצד הנורמלי לא בצד העצבני שלהם).
אז לסיום כל מי שיכול לענות ויכול לעזור באמת, שיכתוב לי בבקשה ):