לא מאמינה יותר בחברים, אני מרגישה מפורקת

היי לכולם..מה שאני כותבת אין לו ממש עצות שאפשר לתת חןץ מהלפסיק לצפןת ולסמןך על אנשים,אני כותבת את זה יותר בתור פריקה כי אני לא רואה כרגע שיש לי בן אדם שאני יכולה לשתף אותו בזה אישית
אני כותבת את זה ואני כולי מלאה בדמעות,בחיים לא חשבתי שאני אגיע למצב ולחשיבה שאין לי יותר מה לסמוך על אנשים ושאין דבר כזה חברים,שהכל אינטרסים אישיים ואפילו על המשפחה כבר קשה לי לסמןך ולהאמין
אני בן אדם שמהצד נראית עם מצב חברתי טוב מאוד,אבל בתכלס יש כלכך הרבה אנשים ומצבים שגרמו לי להבין שחברים כנראה נועדו רק לצחוקים וליציאות,לא ליותר מזה,שגם אם אתה תיתן את כל כולך לבן אדם בשביל שיהיה לו טוב הוא ישכח מזה מהר מאוד,אנשים לא יודעים להעריך את מה שעושים בשבילם ותמיד ימצאו מה להגיד כדי לצאת צןדקים..אני אולי נשמעת סתם דרמטית אבל על כל מילה שאני כותבת פה אני מצליחה לחבר אליה דוגמה או דוגמאות שהובילו לזה לאנשים גרמו לי לרשןם את זה
אין בן אדם בעולם שהוא לא צבוע,כל אחד חושב רק על עצמו ועל האינטרסים שלו ועל מה יוצא לו מכל חברןת עם בן אדם מסוים
אני לא חשבתי שבאמת אפשר להגיע למצב כזה שזה מה שחושבים וזה מה שמאמינים בו,אבל איכשהו גם אני הגעתי למצב הזה ואני מרגישה חור ענק בלב שלי,תחושת אכזבה וריקנות שאי אפשר לתאר בכלל..כל פעם שקורה משהו שמחזק לי את האמונה הזאת אני מנסה לחשוב על בן אדם,כולה אחד לפחות,שמוכיח לי את ההפך אבל אני באמת לא מןצאת,אני מנסה להסתכל רק על הצדדים החיוביים של האנשים האלה כלפיי אבל המקסימום שאני מוצאת זה צחוקים ודברים כאלה,על כל בן אדם כזה הבנתי בסוף כמה הוא צבוע...אולי הבעיה היא בעצם אצלי,אבל אם היא אצלי ולא אצל אחרים איך זה שהאנשים צבועים אחד עם השני גם בלי קשר אליי?אפילו על המשפחה שלי כבר הפסקתי לסמןך,אני יודעת שברגעים קשים הם תמיד יהיו פה בשבילי וזה העיקר אצלם אבל בכל זאת האכזבות מהצד שלהם כלכך מורגשות וקשות..הבן אדם היחיד שסמכתי עליו להגיד לו שאני מתחילה לאבד את האמון באנשים,חשבתי שהוא יחזיר לי אותו,ובמקום זה הוא פשוט ייבש אותי בזמן שהייתי עם דמעות ופרקתי לו הכל,בדיוק קרה מקרה עם חברה טובה שלי ופרקתי לו את כל הרגשות שלי ועל הדרך הזה,והוא ייבש אותי,בגלל זה העדפתי כבר לפרןק את זה פה,שלא מכירים אותי פה וזה יותר קל...