לאורך השנים נקלעתי למצב שנשארתי בודד וחסר כל קשר עם חברים ובכלל

הכל התחיל בסביבות כיתה ח', אז עוד הייתי ילד היינו ילדים שעושים שטויות, משחקים כדורגל במגרש בכל מקרה תקופה מדהימה, אז היינו קבוצה של חברים שמסתובבים ביחד , נפגשים אחרי הבית ספר לכל מיני תנועות נוער, חוגים וכולי...(תקופה שבה עוד היינו ילדים קטנים אפשר להגיד). לאחר מכן הכל התחיל להתפרק, כל אחד מצא את הקבוצה שלו שהוא קשור אליה (אפשר להגיד קבוצות של ערסים שמעשנים, שותים, רובם גם ירדו מכיתות שנחשבות ממש טובות, במקום 5 יחידות שינו ל3 בקיצור התדרדרו בכל תחום אפשרי). כמובן שכל זה קרה לא בבת אחת אלא במשך חצי שנה או שנה שבמהלכה איבדתי חברים טובים שהיו עוד מכיתה א, וכך בסוף כיתה ט בערך נשארתי לבד כשהבנתי שאין לי עם מי לצאת בחופש הגדול לצאת לקניון, למסעדה או לעוד מקומות. הבנתי בעצם שכל התקופה הזאת שאיבדתי חברים, כולם מסביבי התאגדו לקבוצות של חברים מצומצמות (כנראה שכל זה בתקופה הזאת) ונותרתי בעצם לבד. כרגע יש לי בכיתה "חבר" אחד או שתיים שאני מחליף איתם מילה או שתיים במהלך היום אבל הם לא שמים עליי בדיוק כי יש להם כבר את החברים שלהם. הכיתה אצלנו לא ממש מגובשת, לרוב הילדים יש חברים מבחוץ שהם בדכ יותר מבוגרים או אפילו אחרי גיל ה30 לפי התמונות מהאינסטא וכאלה. אני את הזמן הזה של ההתגבשות לקבוצות של חברים "איבדתי" על לימודים וציונים גבוהים וכמובן עוד שטויות שזה מחשב ומשחקים בסטים. אני לא הייתי רוצה להאשים את ההורים שלי אבל יש מצב שהם גם קצת אשמים אם היו מרשים לי לצאת אחרי 10 בזמנו ואולי כך הייתי מוצא ילדים בגילי שאיתם הייתי מתחבר. כרגע יש לי כמה חברים בסקייפ מחו"ל שאיתם אפשר לבזבז קצת את הזמן הפנוי אבל זה לא ממש עוזר אם אתם מבינים (בכל זאת אני מעדיף הרבה יותר את הקשר הפיזי. שמתי לב שלא סיפרתי על עצמי אז אפשר להגיד שאני אחלה במראה (תספורת מקובלת, מתלבש כמו כולם, לא שונה במשהו) אני בא לבית ספר כמו רוח לומד וחוזר הביתה. אין בכלל מה לדבר על קשר עם ילדות, לו הייתה לי הזדמנות הייתי מכיר אבל הרוב תפוסות כבר. ההורים שלי דיי דואגים שאין לי חברים ואני רואה שהם קצת מבינים שאולי היה צריך לתת לי את החופש שלי לצאת החוצה בתקופה הקריטית של בניית מעגל החברים. אם יש לכם עצה איך אפשר לשפר את המצב החברתי אני אנסה להתייחס אליה אבל כנראה שרק בצבא יהיה לי הזדמנות נוספת להכיר חברים)