שלום,
קוראים לי אופיר, אני בן 21 ואני חדש באתר הזה. מה שאני הולך לכתוב עכשיו הוא דבר מאוד כבד וטעון רגשית. אני אובד עצות ואין לי מושג למען האמת, למה אני בכלל כותב פה.
המצב שלי הוא מאוד מורכב. עד הגיוס לצה"ל הכל היה בסדר בגדול. הייתי תלמיד מצטיין, משקיע בלימודים ובתקופת התיכון אפילו טוב בספורט. הקושי שהיה לי במשך רוב השנים ההם היה קושי חברתי. רוב תקופת החטיבה והתיכון הייתי יושב בבית ולא יוצא, בעיקר כי לא היה לי עם מי. אלו היו שנים די בודדות מבחינה חברתית, אבל בשנה האחרונה לתיכון, אובחנתי כבעל "הפרעת חרדה חברתית". עד הצבא הייתי בטיפול ואיכשהו נכנסתי לקבוצה של חברים והתחלתי לצאת איתם. הכל היה טוב ויפה, וכמובן שחלה ירידה במשך השנים בעוצמת הביישנות/ חרדה, עד לרגע שבו התגייסתי לצבא. החל מאותו רגע, החיים שלי השתנו מקצה לקצה- נתקלתי באטימות של המערכת הצבאית, שהובילה אותי להרבה מצבי לחץ, חרדה, מתח, ובעיקר- עצבים. לצערי הרב גם העלילו עליי עלילות שקריות שרק הזיקו לי ואם זה לא מספיק אז כל החברים שהכרתי בתיכון...כולם התרחקו ממנו בגלל המצב הנפשי שליווה אותי באותה תקופה. אחרי 10 חודשים בצבא, החליטו לשחרר אותי בכפייה, בניגוד לרצוני. כואב על החלטה, החלטתי לא לוותר ולערער על השחרור. הערעור התקבל, וחזרתי לצבא, אך אחרי כחודשיים..נאלצתי לבקש להתשחרר, כי האטימות של המערכת רק הלכה והחריפה, וזה היה או להישאר בצבא, או לאבד את השפיות שלי. מאז השחרור, לפני כמעט כשנה וחצי, לא הצלחתי למצוא את עצמי מבחינה תעסוקתית. המצב רק הלך והתדרדר, והגעתי למצב שביטוח לאומי נתן לי נכות זמנית של שנה. פסיכיאטרים רק ניסו לסמם אותי ולגרום לי לחשוב שאני חולה נפש- דבר שמאוד רחוק ממני. אבל למרות שאני יודע שאני שפוי, במשך כל התקופה הזאת רק נפגעתי מאנשים. החברים, הצבא ומי לא? זה גרם לי לאבד את האמון באנשים והפך אותי לאדם נקמן, נוטר טינה ובעיקר אדם ששונא. אלו דברים שלא הכרתי בי, כאילו קיים פה אופיר אחר. ניסיתי לקחת קורס באוניברסיטה אבל לא החזקתי מעמד. אותו אופיר שהיה מוציא ציונים טובים פשוט לא החזיק מעמד בקורס אחד. התפקוד שלי רק המשיך להיות ירוד יותר ויותר, עם הרגשה של אפיסת כוחות, שכל דבר קטן מצריך ממני הרבה אנרגיה. ואפילו לא הזכרתי את נושא הזוגיות- אין לי שום נסיון זוגי או מיני ואף פעם לא הרגשתי חלק מזה. עניין הזוגיות לא באמת עניין אותי..עד היום. למרות שקשה לי להודות בזה, אני רוצה חברה, אבל אני מרגיש שבמצבי הנוכחי אין לי מה להציע, וכל העסק הזה בכלל זר לי. אני גם מאוד נרתע ממגע, אפילו אם זה בני משפחה. למזלי יש לי מעגל חברים, אבל הוא לא גדול וזה מסתכל אותי, אבל מצד שני, אין לי כוח לחברים, אין לי כוח לבני אדם, וזה אירוני. אני בן אדם שלא ממצה את הפוטנציאל שלו. יש לי הרבה מה להציע לעולם. אני בן אדם טוב. חבר טוב שיודע לתמוך בשעת צרה, ואני מאמין שאני גם יכול להיות בן זוג טוב. אני אכפתי, סובלני, מפרגן, מבין אנשים, נחמד. אבל איכשהו, אני נמצא בתוך לופ. הרגשה של חוסר כחות. חוסר כוחות לקום בבוקר, חוסר כוחות לצחצח שיניים וחוסר כוחות אפילו בשביל לתת ללב שלי לפעום. אני רוצה לחזור להיות מי שהייתי, אבל אני לא יודע איך. אני מרגיש שאין לי עוד כוחות להילחם.
אז השאלה שלי בעצם היא- מה אתה הייתם עושים? אני יודע שזאת שאלה מורכבת, אבל תנסו שנייה להיות בנעליים שלי, בנעליים של בן אדם שעבר הרבה בחיים, בעיקר בשנים האחרונות. איך אתם הייתם מתמודדים? ויש לי עוד שאלה לבנות כאן- האם אתן הייתן מסוגלות להיות בקשר זוגי עם אדם במצבי הנוכחי?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות