אני אבוד, אני מרגיש כל כך לבד, פגוע וחרד. איך אמצא זוגיות? על מי אישען?

*אני כבר אומר לכם שזו תהיה שאלה די מדכאת, אז קחו את זה בחשבון*

יחסית בקצרה, אני יכול לספר שהיו לי חיים מאוד מאוד לא קלים.
המשפחה שלי התפרקה לחלוטין, ואני מרגיש אבוד בה לחלוטין.

אימא שלי מתה ממחלה ממושכת, כשהייתי כמעט בן ארבע עשרה,
ורוב החיים שלי הרגשתי לא שייך, בתא המשפחתי, ובעיקר סבלתי.

היינו דתיים לאומיים, ואבא שלי היה אדם מאוד קשוח ואגרסיבי בנוגע ל'חינוך'

תמיד הייתה אווירה מאוד מתוחה בבית. לא היו פרסים, היו רק עונשים וסנקציות.
אין מחשב, אין טלוויזיה, אין ספרים, אפשר לקבל קנס כספי, (על חשבון מתנות יום ההולדת, או מהכסף ששמור אצלו. הגיע גם לעשרות שקלים, לפעמים)

על מכות אין מה לדבר, עם סימנים כחולים אני והאחים שלי לא יצאנו,
אני כן זוכר את הימים שבהם קיבלתי בעיטות, סטירות, מכות כל כך חזקות בגב, שהרגשתי שאני מתקשה, או לא יכול לנשום, כל אלו בתקופות של טרום גיל ההתבגרות- גיל ההתבגרות.

חזרתי בשאלה, לא רק בגלל החלק הלוגי. כפרתי במסורת המשפחתית, כי היא תמיד נסבה סביב לחץ.

נכון יש את מצוות "עונג שבת"?
לי זה "עונש שבת".
לפני שנכנסת שבת, לחץ, לחץ, לחץ, לחץ. להספיק הכל לפני כניסת שבת,
להגיע לבית לפני ששבת תיכנס, להתקלח, לגהץ, לבוא לבית כנסת, וכו'.
זה היה סבל בשבילי, ופשוט שנאתי את זה. כשעשיתי שבת עם אנשים אחרים, הרגשתי את האחדות, ואת האווירה.

אבא שלי קנה לי את הדברים הבסיסיים, קנה לי אוכל, לא נשארתי בלי קורת גג.

אבל אחרי כל כך הרבה שנים של פחד, השפלות, מכות, שמוציאים אותי ואת אח שלי לחדר המדרגות למשך יותר משעה, שבתות שבהן טיילתי ברחובות,
ביקורת לא נגמרת, ("איזה חרא של בן יצא לי", "אף אחד לא אוהב אותך", "אם לא תפסיקו לריב, אני מוריד אתכם פה באמצע הדרך, תחזרו לבד", "בלעדיי אתה אבוד, תלך לרווחה, נראה מי יקבל אותך")
פיתחתי חרדות מאוד עוצמתיות. (אני אדם די רגיש)
פיתחתי חרדה חברתית קשה, ביטחון עצמי נמוך, OCD, וחרדה מוכללת.
יש לי תחושת מועקה שמלווה אותי כל הזמן.
השרירים בגוף נעולים... הרגליים לא רפויות גם כשאני משחרר אותן, הבטן, הכתפיים, וגם שרירי הפנים. כשנוגעים בי בהפתעה, לעיתים אני נבהל. שיחה שלילית קצת סתמית עם אנשים, או עלבונות שמופנים אליי, מצליחים להכאיב לי הרבה הרבה יותר
מחוויות שנחשבות ליותר טראומטיות. (כמעט-תאונה, כלבים תוקפניים, וכו')

למרות כל הנ"ל, למדתי להסתיר, ועוד איכשהו לשרוד, עם המועקה הקשה הזו.
יש דברים שיותר קל לי לעשות, כי הם לא עטופים בחרדה ובשליליות, (אירובי, אנאירובי, תזונה, לנגן)
ודברים שקשה לי יותר לעשות.
(לסדר את המיטה, לעזור בבית, לא להפיל דברים, וכו')

אז אחרי הרקע הזה, (שאני מקווה לא דיכא אתכם יותר מדי חחח)
אני אעבור לחלק שבאמת באמת חשוב לי שתקראו, (והוא חיובי, בבסיסו)

אני בן תשע-עשרה, מתקרב לעשרים, ועומדת בפניי הזדמנות לצאת לחיים חדשים, מסגרת חדשה ומקיפה, עיר אחרת, סביבה אחרת, אנשים אחרים.
יש לי כוח רצון, ואני אופטימי. אני מאמין ביכולות שלי.
אני מסוגל לכתוב לכם את הדברים האלה, ואולי אפילו לחיות, בזכות זה שלמדתי המון, קראתי המון, למדתי לנתח, ולהתבונן במה שאני מרגיש.

העניין הוא, שזה בעיקר ברמה הקוגנטיבית.
ברמה היותר הרגשית, יש הרבה כאוס. אני אבוד, אני מרגיש כל כך לבד,
פגוע וחרד.

איך אני יכול לעבוד ולקיים את עצמי, אם אני עדיין דואג שיעליבו אותי, ישפילו אותי, או יצחקו עליי?
איך אמצא זוגיות? היו מקרים שבהן בנות התחילו איתי בצורה שקופה, על מגש של כסף, ודחיתי אותן.

על מי אשען? על ה'משפחה' שאין לי, ואני תלוי בה כלכלית ברמה כזו או אחרת?