אף לא הייתי מקובל במיוחד. עוד מהגן כבר אני מסתובב דווקא עם הילדים הפחות מקובלים האוסידרים. היה לי חבר טוב ממש והוא השתנה הפך להיות כל משאני לא רוצה לראות בעצמי ועברתי כמה דברים, כמה מקומות, כמה בתי ספר ועכשיו אני כבר שלוש שנים בלי חברים. אני באמת לא יודע איך אני שורד כל חופש מחדש. אני באמת לא יודע איך הגעתי למצב הזה, איך להשתלב. אני לא ביישן להפך אני מדבר הרבה ואני מתויג בתור אדם עם ביטחון ואפשר להגיד שזה די נכון. אני מדבר עם כולם אני מסוגל להיות יום שלם או שבוע שלם זה השיא שלי בחברת אנשים שאני לא אוהב ולהתפוצץ מבפנים אבל לא להגיד מילה ו"לבלות" איתם, אני לא באמת יודע לבלות. אני אוהב לקרוא ולכתוב אבל אין לי השראה כשכלום לא קורה בחיים האישים שלי, כשאין שום התפתחות אז אני נשאב לאותם נושאים כל הזמן כותב על אותם דברים ואני מודע לזה שנתברכתי בכישרון כתיבה, אמרו לי את זה הרבה. כתיבה ודיבור אלו הדברים היחידים שאני באמת טוב בהם ועכשיו כשגיליתי שנפלתי בבגרות לספרות וגם בתחומי העיניין שלי אני לא מצליח לא רק בתחום החברתי אני מדוכא נורא. אף פעם לא הרגשתי ככה. ההכי גרוע זה שכל הציונים של בספרות היו מעל 95 והמגן שלי 100 המורה אמרה שאני אגיע רחוק ופשוט נפלתי, ואני כן יודע את התשובה, אני יודע הרבה יותר מהכיתה או בכלל מהחומר לבגרות. אני לא יודע לאן אני אגיע זה נחמד שאני יודע להביע את עצמי רק אין לי למי. אני כל יום חוזר הבייתה הולך למיטה נשכב שעתיים מעמיד פנים בשביל עצמי שאני עושה משהו ואז רואה טלוויזיה ובמחשב, בין לבין וביחד אני עם הכלב שלי. אני לא יכול יותר. אני מרגיש כל כך ריק, אני מרגיש חסר משמעות, מה הטעם בחיים כשאין לך שום מטרה, שום שאיפה כשאתה ריק, מה הטעם לקום כל יום לאותה שגרה ועכשיו החופש ועוד שנה צבא ואז החיים יתחילו ומה אני אעשה כשאני לא מצליח להשתלב בחברה. אני שקוף, למשך כמה שעות בבית ספר או לעיתים רחוקות עם חברים אני קיים ואז אני חוזר הביתה וכלום אף אחד לא שולח הודעה רוצה להתחיל שיחה. אין לי עם מי ליזום בסביבה הקרובה.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות