אני עם חרדה חברתית וגר לבד לראשונה בחיים, וזה לא קל

שלום לכולם.

קודם כל, אני אתחיל בחפירה קצרה על עצמי:

אני בחור בן 29 (עוד חודש וקצת 30), נראה טוב, עובד בחברת הייטק ומרוויח לא רע, בא ממשפחה שלא חסר לה, יש לי חיי חברה, אוהב לעשות (ולראות) ספורט, אני גר באזור מעולה בתל אביב, לכאורה נשמע חלום לא? תחשבו שוב. כי אני לא מצליח באמת באמת ליהנות מכל זה. גם אם זה נראה שכן, מבפנים זה סיפור אחר לגמרי.

האמת היא שאני הרבה מהזמן מרוכז בעצמי אבל לא בקטע של שיגעון גדלות ולא בקטע שאני עף על עצמי, אלא בקטע של הלקאה עצמית, ביקורת עצמית, רגשי נחיתות. אני תמיד חושב שאני לא בסדר במשהו, שאני פחות מאחרים, שאנשים חושבים עליי דברים שליליים. זה מתבטא בעבודה, בעבר בזוגיות, עכשיו בניסיון להשיג זוגיות, אפילו עם חברים ומשפחה. זה תוקע אותי בכל כך הרבה תחומים בחיים. כל כך הרבה דייטים נהרסו לי בגלל זה ופספסתי כל כך הרבה הזדמנויות עם נשים שרציתי. בעבודה אני מפחד להתבלט ולפעמים אפילו לפנות לאנשים, בעיקר לאלה שמדורגים יותר גבוה ממני וזה גם תוקע אותי.

אני בטיפול כבר כמה שנים און אנד אוף וזה מאוד עזר לי, השגתי דברים שלא חשבתי שאני אשיג כמו זוגיות של שנתיים שהייתי בה עד לפני 3 שנים ותואר שסיימתי לפני שנה וחצי, אבל גם טיפול לא בהכרח פותר הכל.

ועכשיו לענייננו:

לפני בערך חודש עברתי לגור לבד אחרי כ-3 שנים שגרתי עם שותפים, שכולם חברי ילדות. זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני גר לבד, ולפחות ההתחלה הרבה יותר קשה לי ממה שחשבתי. אני גם ככה אדם חרדתי שנוטה לחשוב יותר מדי ולהיות מרוכז בעצמי ובמחשבות השליליות שלי ולהתנתק מהעולם, ועכשיו אני מבין שדווקא העובדה שתמיד הייתי עם אנשים בבית עזרה לי לצאת מעצמי ולדבר עם אנשים. עכשיו אני מרגיש שהלבד עם עצמי עלול להזיק לי.

לרוב כשאני ארצה לראות אנשים תמיד תהיה לי את האפשרות, אבל עדיין יש עכשיו הרבה יותר רגעי לבד והמחשבות השליליות מקבלות יותר מקום. פתאום אני באמת מרגיש מה זה להיות לבד ושאולי לגור עם אנשים לא היה כזה נורא. אחרי 3 שנים של שותפים ולפני זה 26 שנה של מגורים עם המשפחה הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, כי אני גם ככה בנאדם שאוהב גם את הלבד שלו, אבל תמיד היו אנשים בבית והייתה תחושה של חיים. אני גם מנסה לחשוב על זה כתקופת הסתגלות שצריך לעבור, אבל בינתיים אני כל הזמן דואג ופחות מחייך, ממש קשה לי להיות רגוע.

אני בגדול כן חושב שזה היה צעד נכון לעבור לגור לבד כי הרגשתי שאני צריך את זה, הרגשתי מיצוי ושהמגורים עם חברים כבר לא ממש מקדמים אותי ואולי אפילו קצת תוקעים אותי. אני מנסה להגיד לעצמי שזה בסדר שזה קשה בהתחלה, אבל זה מאוד קשה. ואין לי עכשיו עם מי לדבר על זה אז כתבתי פה, ואני אשמח לשמוע מה יש לכם להגיד.

תודה רבה למי שקרא.