איבוד טעם לחיים, הארוסה האוהבת שלי, גיליתי אדם לא כל כך מתחשב ברגשותיי

אהלן,
אני בחור בן 28, מתעסק בהייטק,
מאז ומעולם הייתי תמים בתחום זה, מסוג האנשים שנותנים את נשמתם למי שאוהבים וללא כל גבול הגיוני.
יצאתי ממערכת יחסים של כ-5 שנים, כזאת שנמשכה בידיעת שנינו עבור הרג הבדידות, עד שהיינו מספיק אמיצים לשחרר.
לפני כשנתיים הכרתי את אשתי, הכרנו כשהייתה בת 20 ואני 26.
הייתה מאוד פגועה נפשית, עצובה, מטופלת בכדורים. אך נתתי לזה את הצ'אנס כי ראיתי שם את החבוי, התאהבנו מאוד מהר, והפכתי למעין אב.
לתת את נשמתי זה מאוד עדין ביחס למה שהיה.
האור חזר לעיניים, היא הפסיקה כל טיפול כדורי, ישבנו יום וליל בכדי שתתקבל ללימודים האוניברסיטה וכך קרה, הכל התנהל באהבה ובהרמוניה מושלמת.

תכננתי לנו טיול מדהים לאירופה, הצעתי שם נישואין, חזרנו מאוהבים מתמיד.


והתחלנו לתכנן חתונה,
בתחילה הבנתי ממנה שהיא מעוניינת בזה שההורים יתערבו ורק יתנו את דעתם על האוכל, ועל המקום.
חשבתי לעצמי, אני לא אוהב את זה, אבל למה לא? הולכים להיות משפחה הרי.

כל אולם שהיינו מעוניינים בו, בוטל. הולכים 3-4 פעמים לטעימות, הם לא מוכנים, "ידברו עלינו" "נושפל".

אני זוכר את עצמי מנהל במשך שעה וחצי שיחת ועידה עם ההורים שלה על האם יהיו צנוברים במנה או לא. תוך שאני מנסה להסביר לאנשים הכפולים ממני בגיל שזה לא באמת חשוב. ובצורה מאוד מכבדת להעביר את המסר שהעניין מייסר אותנו.

כמעט בכל ערב, כשהיינו נפרדים,
האב היה מחכה בסלון ו"שופך" את ליבו על עד כמה שדואג מהאוכל בחתונה.
אני גדלתי בארץ וראיתי מכל טוב, אבל גם כאן, הצלחתי לחטוף הלם תרבות.

לאחר כחודשיים שכאלה, החלטתי להגיע ולנהל שיחה עם האמא,
תארו לכם סיטואציה כזאת:
ארוסתי בוכה, עייפה, עדיין ילדה של ההורים ללא גרם של אסרטיביות, הכל על כתפיי,
ואני אומר לאמא "יקירתי, תסתכלי עליה, אם זה מה שקורה אז כלום לא שווה", היא מסתכלת עליה וחוזרת לבהות בי, המשפט הבא שלה - "אז אתה חושב שצריך כבד אווז או לא?"

אני לא יודע אם הצורה בה אני מציג פה את הדברים מסודרת, וכתובה נכון. יש כאן אינספור אמוציות בכל הקלדה.

אז הגיע יום אחד בו קיבלתי טלפון אל תוך שיחת ודיעה ששוב עסקה באוכל,
הרמתי קצת את הקול ואמרתי, "אותי האוכל הזה לא מעניין יותר, אותי מעניינת הילדה שלכם, תפסיקו כבר להתעלל בנו".

באותו רגע שמעתי צרחות בכל הבית. לא ענו לי לשיחות הטלפון, דאגתי נורא והחלטתי לנסוע ולראות מה מתרחש (גם בכדי להכיר את גוש החרא אליו אני נכנס).

הגעתי,

אחד מבני המשפחה רץ אל המטבח ושלף סכין ארוכה, רץ אלי בכדי לדקור אותי.
אב המשפחה לא עשה דבר ואף גרש אותי ודחף אותי מהדלת.
אספתי משם את ארוסתי, ממש משכתי אותה החוצה בחוזקה ויצאנו משם. אמרתי לה את המשפט "את לא חוזרת לשם יותר".

לאחר המקרה, הודעתי לארוסתי כי העניין יפוצץ, ושאיני מתכוון לנהל כל שיח עם משפחתה יותר לעולם.


ביטלתי הכל,
והתחלנו לתכנן חתונה שנינו.

ופתאום, מהארוסה האוהבת שלי, גיליתי אדם לא כל כך מתחשב ברגשותיי, מבקש שאגיע לשם בכדי לעשות שלום, בכל זאת רוצה חתונה כמו שהם רצו ואני מספר לעצמי שזה בגלל התמימות.

כמובן שלא ראיתי גרוש ממשפחתה (לא שחשבתי לקחת), וכמובן שהמשיכו להגיע דרישות מהצד שלהם (יותר אורחים, אוכל כזה ואחר) שניסיתי להתחשב בהם עבור ארוסתי.

החתונה התרחשה.

שהדברים שכחו,
אני רואה אישה מדהימה שדואגת ואוהבת.

אבל משהו השתנה,
אני אדם אחר,
פתאום נח, הכל עולה ומסתדר בראש.
מבין באיזו צורה חלושה התנהגתי,
אני פתאום כל כך אבל כל כך כועס.
אני לא מסוגל לבלות איתה דקה. כל דבר מוביל אותי לכעס.

מרגיש שיש פה עניין לא סגור ושלעולם לא יעבור.
כל התנהגות שלה מפורשת לי כהתנהגות שלהם, אני סולד מכל דמיון.