יש לי מן חוסר ביטחון כזה מובנה, כאילו הוא חלק מהאישיות שלי.. בתקופת הילדות כל הדרך לגיוס הייתי עם הראש למטה, לא הייתי לבד פיזית אבל הרגשתי כאילו אני מרחף בתוך עולם משל עצמי.. תמיד הייתי ילד סגור, זאת אומרת מבחינה נפשית.. מעולם לא סיפרתי על הרגשות שלי לאף אחד בעולם הזה.
תמיד הייתי קם מתוסכל בבוקר ולקראת הערב מתעורר על עצמי ולא הבנתי למה.. אבל היום אני מבין שזה החוסר ביטחון הזה שנופל עליי כל בוקר ברגע שאני פותח את העיניים ונולד מחדש.
אחרי השחרור התחלתי לעשן קנאביס.. אני מציין את זה כי אני מאמין שכל הישיבות האלה עם החבר׳ה והעישונים גרמו לי להביט על ההתנהגות שלי מהצד, וזה היה נראה מזעזע.. הייתי מגיע לשלב בשיא הסאטלה שאין לי את הביטחון לבקש כוס מים(וכולנו יודעים כמה הפה יבש).. אז החברים שהיו התחילו להתרחק, ומי שנשאר בסופו של דבר שם עליי תגית של ״עוף מוזר״.. וזה גורם לי לשלוח אותם לאלף עזאזל.
בערך שנתיים מהשחרור אני מוצא את עצמי מתבודד בבית לא עושה כלום, בדיכאון וחרדות מהחברה ומכל החיים שלי בערך,אז בשכנוע עצמי החלטתי לטוס לטיול בהודו למספר חודשים(סיפור בפני עצמו עם עליות ומורדות.. בעיקר מורדות). בעצם מה שמביא אותי לפתוח על החיים שלי בפניכם היא החזרה שלי לארץ. מאז שחזרתי אני מרגיש שהחרדות האלה חוזרות אליי וכל החוסר ביטחון הזה חוזר אליי וזה מחמיר מיום ליום במהירות, כאילו המעבר בין הטיול לשגרה בארץ ערער לי את החיים, אני מרגיש חרדה מטורפת שלא עוזבת אותי לרגע, אני מרגיש שאני מאבד את עצמי לאט לאט.. נפשית אני נגמר.
העניין שהכי מפחיד אותי הוא שאותו מצב קיים גם אצל אמא שלי, היא בודדה ולפעמים זה נדמה שהיא מאבדת את השפיות שלה מיום ליום בגיל כזה צעיר..
אני אובד עצות. אני לא יודע איך להתמודד עם עצמי.
תודה שקראתם.
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות