היי,
אני בת 18 וחצי, חיילת, ולכל החברות
הקרובות שלי (משהו כמו 3-4) כבר יש חבר.
לי אישית מעולם לא היה חבר, ואפילו לא התנשקתי. אבל אני לא כותבת את זה כדי שירחמו עליי, כי אני דווקא בסדר עם זה ולא ממש מעניין אותי חבר כרגע, אלא כדי להסביר את המצב.
לחלקן זהו החבר הראשון, לחלקן לא. אבל מה שבטוח, מאז שכולן חדלו מלהיות רווקות אני מרגישה שהן מתרחקות ממני, מקדישות את מרבית זמנן לטובת החבר, בקושי נפגשות איתי, אני לרוב זו שיוזמת מפגשים, ולרוב הן לא יכולות כי הן עם החבר, או סתם לא מדברות איתי במשך ימים שלמים, כי הן כמובן עם החבר, ואני זו שיוזמת שיחות (כנראה שהשיחות הן צורת האינטראקציה הכי נפוצה שלנו כרגע, כי כולנו בצבא)
וגרוע מכך, גם כשאנחנו כן מדברות או אפילו נפגשות, קשה לי להתחבר לשיחות שלהן. כולן מדברות על החבר, על החוויות שלהן איתו, וקשה לי מאוד להזדהות עם כל זה.
עזבו את זה שבהתחלה היה לי קשה להבין למה הן כך הרבה זמן עם החבר ואם לא נמאס מלדבר שעות (!!!) בטלפון עם אותו בן אדם, אבל אחרי שיחה עם אמא שלי היא הסבירה לי שזה שונה מחברה רגילה, ושכשיהיה לי - אני אבין.
אז בסדר, אבל אם כרגע לא בא לי (וגם, מי הבטיח שאם רוצים מקבלים מיד?) איך אפשר להתמודד עם תחושת ה"נטישה", הזרות וחוסר החיבור? מישהו היה במצב הזה?
אני מתנצלת על האורך, אבל עצובה ומיואשת מהמצב הזה כבר הרבה זמן....
תודה ושבת שלום לעונים והעונות
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025