אני חושבת על מוות לפחות פעם בשעה (לא על התאבדות). אני חושבת על איך אמות, ואיך אנשים שאני אוהבת ימותו. אני מתארת לעצמי את השניות האחרונות שלי בחיים, ועל איך שבמצב אידיאלי אשקע בשינה שממנה לא אתעורר. מצד אחד אני מתאכזבת מזה שכולנו נמות ושכל הזכרונות שלנו יעלמו ולמעשה נפסיק להתקיים ולא נהייה יותר. מצד שני הרעיון די מנחם אותי, ואני חיה חיים מלאים ובלי פחדים שיש להרבה אנשים. אני חייבת להגיד שהמחשבה על המוות שלי לא מטרידה אותי במיוחד. אני גם חושבת שבבוא העת אם אצטרך אחליט אני על המוות שלי בעצמי, בעיקר אם הזקנה תביא איתה הרבה חולי וסבל.
כשאני חושבת על מוות של קרובים כואב לי. זה כואב לי כי אני יודעת שהפרידה תהיה נצחית ושלעולם לא אפגוש אותם שוב. אני יודעת שכשההורים שלי ימותו זה יהיה הסוף של הקשר שלנו, הם יחדלו מלהתקיים וקצת קשה לי למצוא נחמה. החיובי זה שאני עושה הכול כדי לנצל את הזמן שלי עם הוריי, אבל לפעמים אני שוקעת במרה שחורה. אני מסתכלת על הוריי ועל סימני הגיל שמופיעים אצלם ואני מתייסרת. איך אני מעיפה ממני את ההרגשה המחורבנת הזו? או שזה טבעי ונפוץ ואני צריכה פשוט לחיות עם זה?
- עמוד הבית
- שאל שאלה
- שאלות חדשות
- שאלות שעוררו עניין
- עצות חדשות
- מה קורה כאן?
- מתחם הטיפים
- מדורים
- חיפוש שאלות
-
הרשמה | התחברות
הוספת סרטון מ-YouTube
כתיבת עצות בקלות ובמהירות
מעקב אחר הדירוגים שהתקבלו לעצות שלך
מעקב אחר העצות שכתבת והתגובות שהתקבלו
ניהול התראות חכמות לתכנים שכתבת ושתרצה לעקוב אחריהם
ללא צורך בכתיבת פרטייך האישיים בהוספת עצות ותגובות
2025