דיכאון, ההורים מקשים אפילו יותר

היי :)
הסיפור התחיל לפני כשנתיים בערך,
דיווחתי על ההורים שלי להנהלת בית הספר עקב אלימות פיזית ומילולית במשפחה. עברה עליי תקופה קשה אז, וגם לא היו לי חברים כך שלא היה לי עם מי לדבר ולמי לפנות,
אבל התקופה נגמרה ונשארתי במשפחה. האלימות נפסקה לזמן מה, אך האלימות בבית היא לא הנושא עליו רציתי להתייעץ.
לפני כשבוע נכנסתי לדיכאון, סתם ככה- לא כי קרה לי משהו, וזה גם לא בשליטתי.
מאז השנתיים שעברו השתניתי, היום יש לי בטחון עצמי, אני אופטימית ויש לי חברים אמיתיים לדבר איתם כשאני צריכה. אז דיברתי עם כמה מהם על מצבי, הם איתי והכל בסדר- אני מאמינה שהתקופה תעבור ובסוף הכל יהיה טוב.
מפה לשם בבית הספר ובמשפחתי גילו שעובר עליי משהו,
ניסו להוציא זאת ממני בכוח ומהחברים הטובים שלי אך ללא הצלחה. בבית הספר חשבו והגיעו למסקנה שאני צריכה טיפול, עוד לפני שיודעים בכלל מה אני חווה.
ההורים שלי כועסים עליי, הם כועסים כי אני לא מספרת להם מה שעובר עליי ולא משנה כמה ניסיתי להסביר להם, לא מבינים כי זהו זכותי לשמור לעצמי את המורדות שלי. אמא שלי נפגעה ממני,והפסיקה לדבר איתי.
בנוסף, החליטה ביחד עם אבי שאני מסבכת אותם כל הזמן בגלל העניין מלפני שנתיים שדיווחתי עליהם (חושבים שאני אשמה כי דיווחתי, אך לא מבינים שאם לא היו פועלים כנגד החוק לא הייתי צריכה לדווח, אני לא זו שיצאה פה לא בסדר). ובגלל שאני "מסבכת" אותם כל הזמן (גם עכשיו מתקשרים מבית הספר להוריי כל הזמן להסביר שאני צריכה טיפול, שוב למרות שלא מודעים בכלל למצבי) החליטו שהם מוציאים אותי מהחוגים שלי ומונעים ממני לצאת מהבית, להיפגש עם החברים האמיתיים שלי ולהיות במקומות בהם אני מאושרת ושלמה עם מי שאני.

אני לא יודעת מה לעשות, אני באמת חושבת שהם מונעים ממני את זה ללא הצדקה כי אני לא מסבכת אותם- זה מה שאני עוברת ומרגישה, לפני כשנתיים לא הייתי צריכה לדווח אם הם לא היו מרביצים לי ולאחים שלי, מה שאסור על פי החוק. והפעם בכלל לא עשיתי כלום, סך הכל עוברת תקופה קשה ובבית הספר החליטו שאני צריכה טיפול, אפילו לא קשור למעשה כלשהו שעשיתי.
יש לציין שאני נחשבת לילדה טובה שאף פעם לא מסתבכת, לא מתלבשת חשוף, לא שותה או מעשנת, לא מסתובבת ברחובות עד 4 לפנות בוקר, באמת לא מסתבכת אף פעם עם אף אחד בין אם הוא בגילי ובין אם הוא מורה או בן אדם מבוגר אחר,
בכללי אני באמת סך הכל נערה בת 15, אופטימית ובוגרת לגילי, שלפעמים עוברת תקופות קשות ולא מעוניינת שמשפחתי תהיה מודעת אליהן- גם אם זה מתוך דאגה.

אני אובדת עצות,
ההורים שלי כועסים עליי סתם וגורמים לדיכאון שלי לגדול ולהתחזק.
אני מרגישה שאני כבר לא שולטת בעצמי, שלא משנה כמה פעמים אגיד שאני חזקה ושבסוף הכל יהיה בסדר- אני באמת כבר לא שולטת במעשים שלי ומסוגלת לעשות משהו שאתחרט עליו.

מה לעשות? מה להגיד להוריי?
יש לציין שהם לא אנשים שאפשר לשבת ולנהל איתם שיחה נורמלית.

*תודה שהגעתם עד לפה, מבקשת תגובות כי אני כבר חסרת אונים ולא שולטת בעצמי.