בן 21, מעולם לא הייתי בזוגיות רצינית. יש לי בעיה?

אני בן 21, חייל עורפי ביחידה יוקרתית, משרת בבסיס סגור. נראה טוב+, מתאמן, מטופח, משתדל לשמור על עצמי כמה שיותר מושך. התקשורת שלי עם נשים הוא דבר שהשתפר בשנים האחרונות. בתקופת התיכון, החבורה שהסתובבתי איתה לא הייתה מקובלת ממש, אם כי תמיד השתדלתי להראות טוב ולשמור על קשרים טובים עם אנשים. לרוב, אוהבים אותי, בגלל שאני חייכן, נחמד לכולם, סבלני, מתחשב, ולא-פעם הגדירו אותי כ"בעל לב טוב".
בתקופת התיכון לא הייתי בזוגיות בכלל. לא כי בנות לא רצו, אלא כי פחדתי. לא העזתי להציע למי שהייתי מאוהב בה לצאת איתי, ובנות שנראות לא רע בכלל (אבל לא מצאתי בהן עניין) קיבלו ממני דחייה. בתקופת הקורס הצבאי התאפסתי על עצמי ולקחתי יותר יוזמה לידיים. היה לי רומן קצר עם בחורה מקסימה ששברה את ליבי אחרי שהיינו ביחד שבועיים, ובהמשך השירות היה לי קשר של שלושה חודשים עם בחורה שנמשכתי אליה מאוד אבל לא ברמה האישית והחלטתי לחתוך את זה.
העניין הוא, שלפני כמה חודשים חגגתי יום הולדת 21, ופתאום הבנתי שמעולם לא שכבתי עם בחורה אלא רק התנשקתי, שמעולם לא היה לי קשר רציני באמת. היו לי תקופות שבהן הרגשתי יותר ופחות בודד, היום אני חושב שאני חי בתוך דיכוי עצמי שלי - אני לא מצליח למצוא מישהי פנויה, שגרה באזור מגוריי ושרוצה אותי ושאני רוצה אותה. זה פשוט לא קיים! - אז מה שאני עושה זה משכנע את עצמי באופן לא-מודע שכרגע אני לא רוצה ו/או צריך קשר, וזה יבוא כזה יבוא. אבל בנינו, אני הכי רוצה את זה בעולם(!)
אני מתחיל להלקות את עצמי על אותה בחורה שנפרדתי ממנה אחרי 3 חודשים, "לפחות היה לי משהו ביד", אני אומר לעצמי, "הייתי יכול לא להיות בתול היום, להיות כמו כל החברים שלי".
זה שובר אותי מבפנים, וככל שעובר הזמן אני לא מצליח לראות את האור בקצה המנהרה. אני לא אדם שיוצא יותר מדי, אני מאוד אוהב להכיר בנות במסגרות כמו צבא, בית ספר, משהו שנותן לי להכיר את הבחורה לפני כן. אבל בצבא או שכולן תפוסות, או שהן גרות רחוק, או שהן לא בעניין שלי, או שאני לא בעניין שלהן.
אני מרגיש בודד, מוזר, חריג, ובעיקר מתוסכל, כי אני רואה בחורים אחרים שנראים פחות טוב מצליחים, נהנים, חוגגים, מאוהבים, ואני לבד.
אני לא יודע אם הבעיה היא בי. מה עושים?! תודה לכם.